נפגשנו לפני כמה ימים במוסך ל.ש.ם. הוא בחור חרדי מבוגר עם זקן ארוך, ז'קט ומגבעת, אני בחור חילוני עם פאות, חולצה של ליברפול וכובע של היורו. שני הפכים. הדבר היחיד שחיבר בינינו היו התפילות שהחשבון לא יהיה מנופח. "ראית את העגלות שלך?", שאל אותי מוטי, בעל המוסך, בזמן שהביא לשנינו קפה. העגלות שלי, הם העגלות של טביב. יממה קודם לכן הם הובסו מול העגלות של יואב כץ, בדרבי החסכנים של ליגת העל. "כן, ראיתי", השבתי, "כלומר לא היה מה לראות, אבל ראיתי...". "עאלק אליפות...", גיחך מוטי והשאיר אותנו לבד.
"תייר גרמני הגיע לישראל והלך לקונצרט באודיטוריום החדש על שם מוסקוביץ", פתח לפתע החרדי את פיו, "התייר התרשם מאוד מהארכיטקטורה ומהאקוסטיקה של המקום ופנה למדריך התיירים: 'האם האודיטוריום המדהים הזה נבנה על שם הרב ומורה התלמוד הדגול חיים מוסקוביץ?'. 'לא', השיב המדריך, 'הוא נבנה על שם הסופר סם מוסקוביץ'. 'מעולם לא שמעתי עליו. מה הוא כתב?', שאל התייר. 'את הצ'ק', ענה המדריך".
חייכתי בנימוס מבלי להבין מה בעצם הוא רוצה לומר לי. "אתה יודע, יש הרבה דברים מקבילים בין היהדות והכדורגל", הוא המשיך כאילו היה כתוב לי על המצח שאני חולה כדורגל, "לא סתם אומרים שכדורגל הוא דת. האמוציות, הרגש, ההערצה העיוורת, האמונה, הכח שבעידוד, השמחה של הקהל, האווירה באצטדיון. ממש היכל התהילה...".
בזמן שניסיתי להבין אם הוא מנסה להחזיר אותי בתשובה, או הוא סתם מנסה להעביר את ההמתנה בשיחת חולין, הוא המשיך. "אפילו במחזוריות ישנה הקבלה. אם באנגליה אומרים שתמיד יהיה להם את יום ראשון, אז אצלנו חיים משבת לשבת. מפרשה לפרשה. תמיד אפשר לתקן. נפלת? תקום. וגם אם כל העונה היתה רעה, לא נורא. כמו התורה, כל שנה היא מתחדשת".
"יפה אמרת", חייכתי תוך כדי ניסיון להתחמק מהמשך השיחה. זה לא עזר לי. "תדע לך שזה לא רק בפשט, אלא גם בעומק", הוא המשיך לדבר, "עשר ספירות מול עשרה שחקני שדה, המאמן שמכוון הכל מול בורא עולם שמניע את הדברים, והשפע שיורד מלמעלה כהקבלה לבעל הבית". "בגלל זה בבית"ר לא צומח כלום כבר כמה שנים", קטעתי אותו בצחוק. "כן, בדיוק כך", הוא השיב ברצינות, "תבין, הכדורגל היום תלוי אך ורק בבעל הבית. לא בשחקנים ובטח שלא במאמנים. כלומר יש להם השפעה, אבל היא רגעית. בטווח הארוך היא זניחה".
"בגלל זה אצלנו אין חדש תחת השמש", הנהנתי להסכמה, "מה שהיה הוא שיהיה. כל עוד טביב בבית וגן, התואר היחיד שיהיה לנו הוא התואר בהוראה של הדובר, אושרי דודאי". "קח את הפועל באר שבע כדוגמא", הוא המשיך להתפלפל, "תמיד היו שם שחקנים טובים, קהל חם ומגרש ביתי, אבל עד שאלונה הגיעה זה תמיד הסתיים בכלום. וגם זה במקרה הטוב. מאז שהיא לקחה את המושכות, יש דרך ברורה וכל המחנה הולך אחריה. רק ככה אפשר להגיע לנחלה. והם הגיעו. אותם דברים תופסים גם לגבי מכבי תל אביב. כל עוד גולדהאר כאן, היא תהיה בטופ".
"איפה שיש שקט, יציבות, דרך, ובמילים אחרות שפע גשמי ורוחני שמוריד הבוס, יש הצלחות. אפילו בקבוצות קטנות כמו רעננה. לעומת זאת, תראה מה קורה בהפועל תל אביב. בשנה האחרונה עברו שם יותר שחקנים מאוהדים וכלום לא עזר. ההפך. שמות מפה ועד ויקרא ובקושי שרדו בליגה. גוטמן? כל עוד כבירי ימשיך לנהל ככה את העסק, גם יצחק שום בנעליים לא יעזור. גם הפועל עכו ומכבי נתניה התפרקו רק בגלל העדר בעלים וניהול. בקיצור, העונה האחרונה שמה את בעלי הבית מעל המשחק. וזה רק ילך ויתעצם".
"אני מבין שאתה חזק בעניינים", השחלתי מילה. "של הכדורגל?", הוא שאל ומיד ענה: "לא, ממש לא. פעם הייתי, היום כבר לא". "אז מאיפה כל הידע?", שאלתי. "אמרתי לך, הכדורגל והתורה מאוד דומים", הוא חייך חיוך ממזרי. "אודי, הרכב שלך מוכן", צעק מוטי וקטע את הדיון העמוק. "יאללה, זמן חשבון נפש", הוא אמר רגע לפני שסגר חשבון. "אשש???", פתחתי את העיניים בסקרנות. "היה בלם גדול", הוא קרץ, "נמשיך לקשקש בטיפול הבא. אולי נדבר על הבעיה של הכדורגל הישראלי, רק קח בחשבון ששם לא מספיק טיפול עשרת אלפים...".
"מה קורה?", התקשרתי לעורך מיד אחרי שהחרדי נעלם, "שומע, יש לי טור ליום כיפור". "נו דבר...", הוא חתך אותי. "הייתי במוסך, פגשתי איזה בחור חרדי ומתברר שהכדורגל הוא כמו התורה...". "בן חקון, אתה מנסה להחזיר אותי בתשובה?". "לא אח, ממש לא. פשוט העונה מתנהלת לפי הלוח היהודי - מתחילה מבראשית ומסתיימת במתן התורה, סליחה במתן התואר...".
"תגיד, התחרפנת?". "עדיין לא, אבל הכל תלוי בשפע שמגיע מלמעלה... לא ערן זהבי ולא נעליים. היחידים שקובעים מה יהיה לנו כאן, הם אלה שכותבים את הצ'ק". "מה???". "מה לא הבנת? תשקיע יהיה לך אודיטוריום, לא תשקיע תקבל אורווה". "בקיצור, מה יהיה בליגה השנה?". "תעשה קופי פייסט לטבלה של עונה שעברה".
