לכאורה, זה עבר בשלום. לכאורה, המשחק הכי נפיץ כבה עוד לפני שהתחיל. לכאורה, אף אחד לא נפגע/נפצע/הורחק/פרץ לדשא. לכאורה המשחק הזה לא פוצץ. אחרי המהומות בדרבי, נראה לנו ששלושה עצורים הם לא כלום. שני מתעלפים, כמה אבוקות קטנות ביציע, פה ושם יריקות של השחקנים אחד על השני ולכיוון הקהל. מינימום של זריקת חפצים לדשא. ונדליזם של ילדים, בקטנה. רק כמה אסלות שבורות, חלונות מנופצים, כסאות שנעקרו. יום שגרתי במשרד. נכון, בהתחשב בנסיבות, משחק בין בית"ר ירושלים לסכנין בדוחא עלול היה להיגמר ביריית הפתיחה למלחמה כוללת במזרח התיכון. זה לא קרה וזה נהדר. אבל אל תתבלבלו, היא כאן. מלחמת האזרחים הראשונה שלנו.
שעתיים לפני המשחק מאזן גנאים הסתובב עם חיוך מאוזן לאוזן במגרש. "מאזן, אני צריך איזה שביל בכניסה לבית, יש מצב שאתה בא לבנות לי אותו?", אמר אחד החבר'ה. 70 אלף ש"ח ויותר עיריית סכנין הוציאה על נתיב מילוט מדוחא כדי שהמשטרה תאשר לעיר לארח את המשחק הזה. "הפכתי למומחה בנושא", אמר גנאים, "עד עכשיו הבחור על הטרקטור מהדק את הכביש". מעולם לא דובר פה כל כך הרבה על שביל אחד קטן.
שני אבות להצלחה
ישנן שתי סיבות שבגללן המשחק הזה עבר בשלום. "לכל אוהד שוטר", אמרה אוהדת בית"ר בסיום. לפני המשחק הסתובבו באזור מאות מג"בניקים עם רובי M16 על הכתף, מאבטחים, אנשי ביטחון. משימה מספר 1 בצפון הוכתרה כהצלחה בזכות 700 אנשי משטרה שעמדו מול 700 אוהדי בית"ר. וגם זה לא היה פשוט. לא יעזרו בתי הדין, כדי להשיב את הכדורגל לסדרו צריך להחזיר שוטרים למגרשים. עד יעבור זעם, עד נלמד שספורט הוא גם תרבות ויש לנהוג בו כך. עד אז, שיהיו מפוזרות ביציעים עשרות גננות עם אלה ביד.
"גם אם אחד השחקנים ישלוף תת מקלע ויתחיל לרסס, יפת לא יוציא אדום", אמר מישהו לידי. השופט הוא הסיבה השנייה שבגללה המשחק לא יצא משליטה. אנחנו יודעים להגיד בדיעבד היכן טעה רועי ריינשרייבר בדרבי, אנחנו לעולם לא נדע, וטוב שכך, להגיד מה מנע אלון יפת. הוא שלף 10 כרטיסים צהובים ויכול היה לשלוף שני אדומים לפחות, אבל ידע דבר אחד: תסיסה על הדשא תתבטא ישירות ביציע. בכל פעם שהמשחק התחמם, הוא צינן את הרוחות. בכל פעם ששני שחקנים עמדו בפני עימות, הוא התערב פיזית. התמונה שמבטאת זאת יותר מכל צולמה דווקא לאחר השריקה לסיום. יפת ניגש לתומר סוויסה, הניח עליו את ידו והרגיע אותו. זו עבודתו של שופט, לשם כך הוא כאן. כדי להעביר משחק כדורגל, זה הכול.
לטס טוק דוגרי
בדקה ה-39 איסמעיל ריאן נעץ סיכה בלב הלאומנות, המגפה הכי גדולה פה מימי השחפת. כי אפשר לדבר על השביל ועל המשטרה, על אלון יפת וכמה קר היה, אבל בסוף היום המשחק בין בית"ר לסכנין מעולם לא היה קשור בכדורגל (מישהו זוכר משחק טוב ביניהן?), אלא בדבר אחד - יהודים מול ערבים.
הגליל בכלל וגוש שגב בפרט הם דוגמא ומופת לדו קיום. יהודים וערבים חיים כתף אל כתף בשלום וחברות, בתי ספר מעורבים, מושבניקים מהסביבה שמכירים כל פנייה בסכנין, שמסתובבים בעיר כאילו הייתה ביתם השני. בועה אוטופית של שיתוף פעולה, מיזוג וקבלת האחר. אז למה לעזאזל הירושלמים כל כך שונאים אותם? כי הם יכולים. כי אף פעם לא אמרו להם שאין בזה טעם.
"יא עבד, לך תזד... יא מגעיל, יא מניאק, יא מכוער", צעקה אוהדת בית"ר לנער שהביא כדורים. הוא חייך בביישנות והמשיך בעבודתו. "די, שירן", אמרה חברתה, "ככה לא תמצאי בעל". מה ממלא את ליבם של אוהדי בית"ר, האהבה לקבוצה או השנאה לאחר? "הקבוצה הגזענית של המדינה", הם שרים. אלי טביב עוד ניסה לפני המשחק להוריד את מפלס השטנה, אבל מילותיו לא שוות הרבה אם במשחק עצמו הוא החליט לשבת רחוק, מבודד ממנהלי הקבוצות ומהמקום אליו הוזמן על ידי אבו יונס. לקבוצה שחרתה על דגלה את סמל הגזענות, שבעליה מנציח אותה בהתנהלותו ושאוהדיה מתגאים בשנאתם לאחר, אין זכות קיום במדינת ישראל 2014. את העניין הזה יכולה רק הממשלה לפתור. אה לא, היא לאומנית בעצמה.
אוהדי סכנין לא חפים מפשע. לטעמי, כל אוהד יכול להניף ביציע איזה דגל שהוא רוצה, אבל אם המשטרה קבעה שאסור להניף דגלי פלסטין, יש להקשיב להנחיות שלה. גם אוהדי סכנין מקללים, עושים פרובוקציות, שרים שירים שהיה עדיף שיקברו במגירה. אבל ההתנהגות שלהם תהיה לנצח הד להתנהגות אוהדי בית"ר. שנאת הערבים היא התגובה ללאומנות הבית"רית, הריקושט. אין כאן שאלת מי התרנגולת ומי הביצה. התנהלות בית"ר היא התרנגולת, סכנין נולדה ממנה.
"אתם יודעים ממי אני הכי מרוצה? מאלי גוטמן". ב-23:30 נכנסנו לשווארמה של ואהיב, שחקן בהפועל סכנין מליגה ב'. הכול נגמר, הכול מאחורינו והדבר שמשותף לנו יותר מכל הוא הניצחון הכי מתוק שהיה כאן לנבחרת מזה 20 שנה, הדבר האחרון שנותר להיאחז בו. "אני רק רוצה לחזור לשפיות", אמר אבו יונס בסיום. במדינה שבה הממשלה קובעת את שווי האדם על פי לאומו, השפיות היא רק זמנית, לפחות עד הבוקר. יש למישהו איזה נתיב מילוט?
