"היכל ועיר נדמו פתע, ונשתתקו שוקי פרס", כתב פעם נתן אלתרמן, ובאמת - השוק משתתק. אחרי שלושה חודשים ארוכים של שמועות ומגעים, חלון ההעברות נסגר באופן סופי ביום רביעי - והותיר אותנו עם הסגלים בשלמותם (לפחות עד ינואר). מעכשיו, הקבוצות הן לא דראפט או תכנית מתאר, אלא מוצר מוגמר. למקצה השיפורים בינואר ייקח זמן עד שנגיע (ויש גם מונדיאל בדרך), ובכל מקרה - כמאמר הקלישאה העתיקה בעולם - מהפכות גדולות לא קורות בחורף. "אין מציאות בינואר", הם אומרים - ובקלישאה הזו יש לא מעט אמת.
אז הנה אנחנו כאן. תמונת הסגלים הסופית מולנו, וזה הזמן לנסות וללקט כמה תובנות, חמש במספר, על חמש קבוצות שעשו את החלון הזה.
מכבי חיפה - ה"מוב" הגדול של הקיץ
בסך הכל, האלופה התחזקה. הגרעין של הקבוצה שזכתה בשתי אליפויות נשאר גם העונה, ועליו התווספו שני מגנים מצוינים (סונדגרן וקורנו) וחלוץ תשע אמיתי (פרנטדזי פיירו) - שני הדברים שהיו חסרים בעונה שעברה כדי להשלים מחץ. הרכש הזה בהחלט הוכיח את עצמו בקמפיין האירופי. אבל הסיבה שמכבי חיפה באמת עניינה אותי בקיץ, היא הרגע שבו הדברים השתבשו - כשהבלתי צפוי (או הפחות צפוי) קרה, ובוגדן פלאניץ' - עמוד תווך ללא ספק בסגל - הלך.
אלה הרגעים שבהם נמדדת עוצמה של מערכת, ביכולת שלה להיבנות מחדש - ובמהירות, כאשר ה"דד ליין" של אופ"א דוחק. וחיפה אכן הצליחה במשימה זו; פלאניץ' חתם בשבאב אל אהלי ב-26 באוגוסט וב-1 בספטמבר כבר היו לה שני בלמים חדשים - דילן בטובינסיקה ועבדוליי סק. ואם מסק עוד נצטרך להתרשם, הרי שבטובינסיקה כן מוכיח את עצמו בכל הופעה על המגרש. גם במובן הזה, אחרי המכה שחטפה עם עזיבת המגדלור הסרבי, חיפה יוצאת נשכרת.
מכבי ת"א - החלון השלם ביותר
כפי שנאמר בעבר, העבודה של מכבי ת"א בחלון ההעברות הייתה פחות שאלה של עבודת שטח - ויותר של החלטה ניהולית. ראשיתו ואחריתו ברגע שבו מיץ' גולדהאר החליט שהוא חוזר לעניינים בגדול - מוכן לפתוח את הכיס, כדי להחזיר את האליפות לקריית שלום. ומכאן, הכל כבר היו החלטות שנגזרו מהחלטת העל: איביץ' בא, וזהבי בא, ודור פרץ בא, ועכשיו גם יונתן כהן.
וברור שאפשר יותר. ברור שהסגל עוד לא לחלוטין שלם, אבל התחושה היא שהביקורת החריפה של אוהדי מכבי ת"א על ה"אין רכש" (כשבפועל היה הרכש הכי מאסיבי שאני זוכר ממכבי בעידן גולדהאר, אולי למעט עונת ה"גלאקטיקוס 2" בקיץ 2010; וכולנו זוכרים איך זה נגמר) - משולה לילדה ההיא מהכיתה שלך שבוכה על 95 במבחן, כי היא לא השיגה 100.
בסופו של דבר, מכבי תל אביב היתה חזקה ובריאה בסוף העונה שעברה (גם אם היא היתה מעט מאחור מקצועית), ויש לה היום סוללת כוכבים אמיתית כדי להסתער מחדש על התואר. יותר מזה קשה לבקש.
הפועל ת"א - הימורים, הימורים, הימורים
בסופו של דבר, הסיבה העיקרית לתחושת הייאוש בקהל של הפועל היא הפער: הפער שבין מה שיצא, לבין מה שנכנס. הפועל ת"א זיהתה מודל נכון לקבוצה בסדר הגודל שלה; השבחת שחקנים ומכירתם לגדולות יותר. גם קבוצות מבוססות ממנה פועלות באותו האופן. הבעיה היא שמנגד, נראה שלא היתה השקעה אמיתית בגיבוי לשחקנים שעזבו, בעזרת הכסף שנכנס לקופה. בפשטות, הפועל מכרה ליידנר וקיבלה גורפינקל.
ובעיקר יש תחושה שהפועל ת"א, מועדון שהוא בכל זאת מפואר בכדורגל שלנו, וכזה שקיבל גב כלכלי מהמכירות המוצלחות, בעיקר יורה בחושך: סלליך? הימור. דור אלו? הימור. קלטינס? הימור. אנטואן קונטה? הימור פרוע. ניב זריהן? הימור מסוכן. למעט אלן אוז'בולט, אף החתמה של הפועל ת"א היא לא מוכחת - ואצל רובם יש תחושה של "אולי". אם נרוויח, יצאנו גדולים. אם הפסדנו, אין כל כך מה להפסיד.
מה שיכול להציל אותה, במובן הזה, הוא המאמן שבחרה - סלובודאן דראפיץ' הוא אלוף בהוצאת מקסימום משחקנים שאנשים הספידו בעבר. יש לו את היכולות של מאמן טוב (בסדר הגודל שהפועל יכולה להביא, כמובן) - והיא לממש את הפוטנציאל שטמון בחודורוב. האם זה גם יקרה? נחכה ונראה.
בית"ר ירושלים - הקץ לאליבי
הדבר המסוכן ביותר שיכול לקרות לבית"ר ירושלים הוא, במונחיו של מאמן הנבחרת הצעירה, ה"אליבי": העובדה שכל אנשי המערכת תמיד יכולים להצביע על הקיץ, ועל הבעיות הפיננסיות שליוו את המועדון ממש עד שריקת הפתיחה, ולהגיד - מה אתם רוצים? אי אפשר היה לבנות, כי העסק כמעט וקרס עד שאברמוב הגיע והציל אותנו בדקה ה-95.
אבל מה לעשות כשמביטים על הסגל, בסופו של דבר, מתגלה קבוצה שלא אמורה להיות בשר תותחים. בוודאי קבוצה ששווה הרבה יותר ממקום אחרון בליגה הזו. שוו בנפשכם את ההרכב הבא (בהנחה שכולם בריאים וכשירים): ישראלי בשער, עמית כהן כמגן ימני, דגני, מחייאס ודהן כבלמים, גרצ'קין בשמאל. בקישור מדמון, טרזיי תומא ובר כהן. בהתקפה שועה וגררו. אופציה אחת, יש עוד. האם באמת זה הרכב כל כך גרוע לליגת העל? הרכב שלא מסוגל לשרוד בפלייאוף התחתון בישראל?
מתחת לכל התירוצים, ליוסי אבוקסיס יש קבוצה סבירה לגמרי במונחים שלנו. לא קבוצה מדהימה, לא קבוצת פאר, לא קבוצה שתאתגר את הגדולות (הפערים הגדולים ממילא רק התרחבו הקיץ). אבל כן קבוצה שאמורה לקחת נקודות מריינה, נס ציונה וחדרה. זו המשימה האמיתית של בית"ר בעונת 2022/23, ואם היא לא תושג - יהיה קשה לתרץ מול האכזבה המוצדקת.
הפועל ירושלים - אלופת "הליגה השנייה"
תסלחו לי אם אני נשמע קצת כמו אבישי אחר, אבל גם בליגה שלנו - יש "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה". ישראל הראשונה מורכבת משלושה (וחצי) מועדונים חזקים, עשירים, שמרכזים בתוכם את הרוב המוחץ של הקהל במגרשים, את רוב הכסף, את רוב האיכות ורוב מכריע מסגל נבחרת ישראל (13 מתוך 15 שחקני ליגת העל שאלון חזן זימן לפני המשחק מול אלבניה הגיעו מארבע קבוצות - מכבי חיפה, מכבי תל אביב, הפועל באר שבע ומכבי נתניה).
ויש את כל היתר. ליגת עשר הקבוצות הנותרות. וכשבוחנים את הסגלים של "הליגה הזו", קשה שלא להתרשם מהפועל ירושלים. בסופו של דבר, בניגוד לקבוצות אחרות שמכרו כל מה שזז, האדומים מקטמון מוצאים את עצמם כשרוב שחקני המפתח שלהם - אדליי, גוני נאור, הראל שלום, אחמד סלמן, גיא בדש, באצ'ו ויאו - נשארו. כמעט ולא עזבו אותה שחקנים משמעותיים, למעט שניים: רוסלן ברסקי שלא מצא את מקומו, ו-וויליאם אגאדה שקיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה מה-MLS.
ועל הבסיס היציב הזה שנשאר, הפועל ירושלים התחזקה. ג'ורדן בוטאקה מסתמן, בזהירות המתבקשת, כמו החתמה חכמה, אופק ביטון חזר לעונה נוספת, נדב נידם שהרשים בק"ש יחזק את הקישור, ובסוף הגליצ'ו פנימה אפילו את יואב תומר מהפועל ת"א - כישרון שלא קיבל מספיק צ'אנסים. בליגה הזו, ב"ישראל" הזו, להפועל ירושלים יש סיכויים טובים לדבר חזק - גם אחרי שאדי שיכרון החושים מהניצחון הגדול על מכבי חיפה יירגעו.
