פחד. כבר שלושה ימים אני מפחד. מפחד ומזועזע. האמת, אני בספק אם הפחד הזה יעזוב אותי אי פעם. אולי כשהוא יהיה בן 30, או שיבחר לנגן בצ'לו במקום לשחק כדורגל, אבל עד אז אני בסוג של חרדה.
יום רביעי 20:05, אני נכנס הביתה בהתלהבות, מחכה לשים את הרגליים על הספה. "אבא, זה אתה?", שואל הילד מהחדר. "אני מקווה מאוד", עניתי בחצי חיוך תוך כדי מבט לעבר אישתי. "עוד מעט יש כתבה על אצילי", ממשיך הילד, "מה הוא עשה? לא הבנתי מה הוא עשה". "לא יודע", עניתי, "אולי זו כתבה על המשחק של חיפה מול אולימפיאקוס".
הבן שלי בן 9 וחצי. הוא מת על כדורגל, אבל להבדיל ממני, הוא לא שרוף בית"ר. בגדול אין לו קבוצה בארץ. בכלל, הכדורגל שהוא אוהד, אחר. הוא פחות ביציעים, יותר במסכים. הדור הזה גדל אחרת. הם אוהדים את בארסה, ריאל, פריז, ליברפול וסיטי. ואם לדייק, הם אוהדים של שחקנים, לא של מועדונים.
השחקנים הם הכוכבים. הם יודעים עליהם הכל. ואני לא מדבר רק על כוכבי ההווה גדולים, אלא גם שחקני עבר או אפילו סתם שחקני ותיקים כמו אופיר עמרם. יש לזה כמה סיבות, המרכזית שבהן היא טירוף הגיימינג. "אבא, איך יאשין?", הוא שאל אותי לפני כחודש. "יאשין? לב יאשין?", שאלתי כדי לוודא שאנחנו משדרים על אותו גל. "כן אבא, השוער של ברית המועצות". "ברית המועצות? זה משהו שמלמדים בשיעורי היסטוריה?", צחקתי והמשכתי: "מה לך וליאשין? אפילו סבא לא זכה לראות אותו מזנק". "הוא אייקון בפיפ"א ואני בונה את נבחרת הכוכבים שלי. אתה רוצה שאעזור לך לבנות קלף?".
כן, האפשרות בפיפ"א לבנות נבחרות, לייצר קלפים ולשחק עם גיימרים מכל העולם, שינתה את חוקי המשחק תרתי משמע. הכוכב הרבה לפני הקבוצה. נכון, תמיד היו שחקנים גדולים שסחפו אחריהם מיליונים, אבל הם היו מזוהים עם מועדון, עם סמל. היום לבן שלי לא איכפת אם אצילי לובש צהוב, אדום או ירוק. הוא פשוט מעריץ אותו כי הוא שחקן טוב.
מבחינתו הוא המודל. עכשיו יש עליו כתבה. אז ישבנו לראות אותה יחד. לשמחתי היו לה 30 פרומואים. וכך, כבר אחרי הטיזר הראשון שלחתי אותו לכיבוי אורות והקאתי בסלון לבד מהגועל שצף. זה לא ממש עזר לי. "מה, זה נכון שאצילי לוקח סמים?", הוא שאל אותי למחרת בבוקר. ואני? אני נכנסתי לחרדה.
כבר שלושה ימים אני שומע טיעונים כמו התיק נסגר מחוסר אשמה, או אין כאן שום עבירה ומתעצבן. שלושה ימים אני קורא תגובות מביכות כמו זו של הפועל באר שבע ו/או מכבי חיפה הטוענות כי השחקנים במקום אחר ופשוט רותח. כבר שלושה ימים אני רואה ושומע את ההתייחסות המקוממות של השחקנים ועורך הדין לפרשה והטענה כי הם מעולם לא נגעו בסמים ופשוט מתחרפן.
הלו, מה נראה לכם, שכולם מטומטמים? אולי מערכת החוק – המשטרה ובתי המשפט, אבל אנחנו? הגזמתם. חברים, העניין הפלילי כלל לא משנה כאן. הוא אפילו שולי עד כדי לא רלוונטי. המוסר, המקצוענות, הערכים, הספורטיביות והדוגמא לדור הצעיר, הם שם המשחק.
שמונה שנים אימנתי במחלקות הנוער והילדים בירושלים ובכל אימון וכל שיחה אישית או קבוצתית דאגתי לשים את דרך הארץ והמקצוענות לפני הניצחון. לבנות לצעירים האלה קרקע יציבה. לשמוע על חגיגות הסמים והאלכוהול התכופות כפי שעולה מההתכתבויות (ולא אכנס לעניין הגיל - 15 וחצי או 16 ושתי שמיניות), הרעיד את הקרקע היציבה שלי. כן, המחשבה שהבן שלי מעריץ את אצילי ורואה בו מודל חיקוי, פשוט מפחידה אותי.
לא, אני לא תמים. אני יודע שדברים כאלה קרו בעבר, קורים בהווה ויקרו גם בעתיד, אבל התגובות המחפירות של המועדונים הן קו אדום מבחינתי. הן לוקחות את הסיפור המזעזע הזה צעד הרסני אחד קדימה ומאיימות על חינוך הילדים של כולנו. הן בעצם מגמדות את הפרשה והופכות את ההתנהגות הזו לנסלחת, שלא לומר מקובלת.
אז אולי דור מיכה מתנהג יפה מאז הגיע לבירת הנגב וגם מתאים מקצועית לתוכניות של אליניב ברדה, ואולי עומר אצילי היה שובר השיוויון במאבק האליפות של חיפה מול מכבי תל אביב, אבל אני לא הייתי רוצה לראות דמויות כאלה במועדון שלי ובטח שלא יעריצו אותם ילדים קטנים, גם אם היו מביאים לי את ליגת האלופות.
במקום לנצל את ההזדמנות ולהבהיר לדור הצעיר שגם לכוכבים אסור להתנהג כך, יענקלה שחר ואלונה ברקת ממלאים את פיהם מים, או גרוע מכך מעדיפים לתת גב לשני הדוחים. מה אגיד לכם, אני מקווה מאוד שאת הילדים והנכדים שלהם הם שולחים למועדונים עם בעלים שבאמת שמים את האדם לפני השחקן, למשל מיץ' גולדהאר.
