שריקת סיום בבלגרד. כמה שניות קודם, מילאן פאבקוב הניף את הרגל האבודה, שלח פנימה את השער העצמי - ונתן את האות לחגיגות בירוק. מכבי חיפה בליגת האלופות. זה היה ניצחון גדול לברק בכר, ליעקב שחר, ולמועדון שתמיד ראה את עצמו כאירופאי. אבל לצד האושר של האוהדים הירוקים, ולצד הדגלים של מכבי חיפה, הונף גם דגל נוסף - דגל ישראל.
"הפכנו להיות הקבוצה של המדינה", אמר בכר לאחר המשחק, ודגלי ישראל היו על הדשא וביציעים. אבל האם מכבי חיפה היא באמת הקבוצה של המדינה? מה זה בכלל אומר, להיות קבוצה שמייצגת מדינה? והאם זה טוב או רע למועדון? הנה ניסיון קצר להתחקות אחרי המונח, שהשתרש כל כך בספורט שלנו.
השורש
לידתה של התפיסה הזאת הולכת לשנות השבעים - וספציפית, לשנת 1977. זו היתה השנה שבה מדינת ישראל עברה שינוי בלתי הפיך - בשתי חזיתות. מצד אחד, המונופול של שלטון מפא"י התפרק עם המהפך הפוליטי; ומצד שני, מכבי תל אביב בכדורסל פרצה אל התודעה הלאומית. זה היה כביכול רק משחק כדורסל, אבל זה אמר הרבה מעבר - ארבע שנים אחרי הפצעים של מלחמת יום הכיפורים, הציונות מצאה לה גיבורים חדשים שייאבקו ב"דוב הרוסי" ובעולם האנטישמי. מכבי, כך אמר טל ברודי, שמה את ישראל על המפה. לא רק בספורט, בהכל.
והמיתוס הזה מהסבנטיז יצר את הזהות הברורה: מכבי תל אביב לא רק שייכת לאוהדים שלה, אלא לעם ישראל כולו. מייצגת מדינה שלמה. מהנאום המפורסם של רלף קליין ז"ל, עוד לפני הגמר מול וארזה ("הם רק מוכרי נעליים, אתם תהיו חלק מההיסטוריה של מדינה שלמה"), ועד הסצינות הידועות שבהן רחובות שלמים היו משותקים בימי חמישי בערב. בשורה התחתונה מכבי, שהיתה מועדון פרטי, הפכה לנחלת הכלל - ולקבוצה שבכירי הפוליטיקאים של אז חוסים בצילה. משה דיין הפך ל"ידיד המחלקה", וראשי ממשלות דוגמת יצחק רבין או מנחם בגין אהבו להצטלם עם כוכבי מועדון הכדורסל ש"עושה לנו כבוד".
בתוך הזהות הזו, מסתתר נראטיב: קבוצה ישראלית שמשחקת באירופה היא שגרירה של הענף, ושל המדינה כולה, בחו"ל. ולכן כל ישראלי צריך לרצות בהצלחתה, כי (כמאמר הקלישאה מהטוויטר) הצלחתם - הצלחתנו. אלא שעם השנים, ועם התפרקותם של הרבה מיתוסים בחברה הישראלית, גם הנחת העבודה הזו נפלה. הפועל תל אביב, היריבה של מכבי, תלתה שלט שבו היא מגדירה את עצמה כמי ש"מייצגת את הפועל ולא את ישראל". כשמכבי ת"א הפסידה לצסק"א בגמר היורוליג של 2006, אוהדי הפועל נסעו לחגוג בכיכר רבין.
הם ייצגו את ההתבדלות המושלמת, את הנראטיב ההפוך: הקץ לפרובינציאליות, קבוצת ספורט מקצוענית שייכת אך ורק לאוהדיה. ובכך, אין חובה על אף אוהד של קבוצה יריבה לשמוח בשמחתה כשהיא מנצחת. להפך, הוא יעשה שקר בנפשו אם יעמיד פנים שהוא מרוצה כשהקבוצה שממול צוברת כוח ומתעצמת, דרך הופעות במסגרת אירופית בכירה. בכל מקרה, עם השנים, ההנחה הזו לפיה קבוצה "מייצגת את ישראל" קצת נעלמה. מכבי היא כבר לא הקבוצה הגדולה של פעם, והקבוצות הפכו להיות יותר פרטיות בהווייה שלהם. הגאווה הלאומית שלנו תלויה הרבה יותר בסטארט אפים, מאשר בהצלחה של קבוצות ספורט.
אבל הסיפור שלנו הוא, כאמור, בכלל על מכבי חיפה וההישג שהיא רשמה ב-2022. האם זה בכלל טוב או רע להיות "קבוצה של מדינה"?
היתרונות
בסופו של דבר, למרות הרצון של אוהדי ספורט להיות "מיוחדים" או "שונים מכל היתר" - המטרה של כל אוהד היא שהקבוצה שלו תהיה החזקה ביותר. העוצמתית ביותר, המרכזית ביותר, זו שיש לה הכי הרבה נצחונות, כסף, קהל - בכל מובן. כולנו חלק מהעולם הזה כדי לנצח, בסופו של דבר, ועמדת "הקבוצה של המדינה" מעידה על ניצחון אולטימטיבי: אתה נמצא בפסגה של הענף במדינה שלך. ברמה כזו שגם אוהדים של קבוצות אחרות יודעים להסיר את הכובע ואפילו לתמוך בהצלחה שלך.
זה הופך אותך לחזק יותר, לכזה שזוכה בפריבילגיות. יש כאלה שטוענים שההחלטה של שרת הפנים איילת שקד "לאזרח" את עלי מוחמד, החלטה שמשרתת את מכבי חיפה באופן ישיר (מפנה לה משבצת של זר), באה בדיוק מהמקום הזה: מכבי חיפה היא כבר לא רק מועדון ישראלי שמתחרה במועדונים אחרים, היא סוג של נכס לאומי. ההצלחה שלהם מייצרת הצלחה עבור כל הענף, ואולי גם שם טוב בעולם עבור המדינה כולה. מכאן, המדינה צריכה להתגייס לעזרתה.
גם סוגיית הדחייה של משחקי ליגת העל, כמו המשחק במחזור הפתיחה מול בני סכנין (ובמקביל, גם המשחק של הפועל באר שבע נגד מ.ס. אשדוד), הגיעה מאותו מקום: לכאורה, האינטרס של כולם הוא שהקבוצות הישראליות יצליחו באירופה - זה מקנה לנו יותר ניקוד, ומשדרג את המעמד של הענף ביבשת. המשבצת של "קבוצה שמייצגת מדינה", בסופו של דבר, היא מאוד תועלתנית למטרות הארציות של המועדון - להיות הכי חזק והכי גדול, מה שכמובן נותן לה יתרון בליגה המקומית מול הקבוצות שמתחרות מולה.
החסרונות
ואף על פי כן ולמרות הכל, אוהדי ספורט עדיין אוהבים לחשוב שהם מיוחדים. שהקבוצה שלהם היא שונה מכל היתר. גם זה חלק אינהרנטי מהסיבה שבחרת בקבוצה אחת ולא בקבוצה אחרת או בנבחרת ישראל. כן, הפחד מה"טרמפיזם" הוא גורם מאוד חזק. לא מעט אוהדים של מכבי חיפה דחו בבוז את הרעיון שהם "מייצגים את ישראל" - הם, הרי, קודם כל מייצגים את עצמם. את הקהל הגדול של מכבי חיפה, שסבל במשך עשר שנים ארוכות עונות איומות עם זרים כושלים, מאמנים מתחלפים והפסדים כואבים על הדשא. זה צריך להיות הניצחון שלהם.
יש משהו נורא פולשני, כאשר ברגע ההצלחה מצטרפים אחרים על העגלה, כולל כאלה שלא היו בשנים הקשות והמסויטות, והופכים את עצמם לכאלה ש"מזוהים עם הקבוצה". הדבר הזה, שהיה הכי פרטי בעולם עבורך, משהו שהוא חלק ממך - הופך פתאום לנחלת הכלל. כולל אנשים שלא יודעים מה זה באמת להיות אוהד של מכבי חיפה. כאלה שמצטרפים רק בהצלחות. ולכן, הרתיעה של האוהדים הוותיקים מהמונח "קבוצה של מדינה" הוא בהחלט מובן. הסתירה כאן ברורה - קבוצה היא לא נבחרת, והיא לא מדינה. היא מועדון נקודתי שמחפש הצלחות עבור עצמו, ולא יותר מזה.
שבעה שחקנים מתוך ה-11 שעלו עם המדים של מכבי חיפה לאצטדיון האור בליסבון, במשחק הפתיחה של ליגת האלופות, לא נולדו בישראל. רק אחד מהארבעה שנותרו, הקפטן נטע לביא, גדל במכבי חיפה. וזה בסדר גמור. כי מכבי חיפה לא אמורה "לייצג" שום דבר מלבד הדבר הפשוט שאותו כל מועדון ספורט בעולם מייצג: חתירה לניצחון.
המסקנה
התובנה האישית שלי, מתחברת להרכב שהעלה ברק בכר בפורטוגל. בין אם נרצה ובין אם לא, הרכבת הזו כבר מזמן יצאה מהתחנה: מכבי חיפה לא יכולה, וגם לא צריכה, להיות "הקבוצה של המדינה". מועדון כדורגל פרטי ומקצועני לא יכול לייצג מדינה שלמה, כולל אוהדים של קבוצות אחרות. הוא לא צריך להיות מחויב לשום "עיקרון", ואפילו לא בהכרח להיות "ישראלי". דבר לא חשוב בספורט, מלבד הרצון הברור והטבעי להיות הכי טוב.
ובינינו? המשחק הזה של "הקבוצה של המדינה" הוא בעיקר שלנו, כישראלים. שלנו כמדינה שמחפשת כל הזמן את "הגאווה הלאומית", את הרצון להראות לגויים שמקומנו תחת השמש עדיין ראוי. גם ריאל מדריד, שהיא בפירוש קבוצה לאומית (אפילו לאומנית, בהתחשב בהיסטוריה שלה), לא מתיימרת לייצג את כל ספרד או את כל הספרדים. בוודאי שמגוחך להגיד את זה על קבוצות כמו מנצ'סטר סיטי או פאריס סאן ז'רמן, תאגידים רב לאומיים שבהם הבעלים מקטאר, המנהל המקצועי מספרד, המאמן קטאלוני או ארגנטינאי ועל הדשא אולי יש אנגלי או צרפתי אחד שעולה מהספסל.
כל מה שקבוצת כדורגל אמורה או צריכה לייצג, הוא את עצמה - את ההיסטוריה שלה, את הערכים שהיא מתיימרת לייצג (אם יש כאלה), ובעיקר את האוהדים. אלה שמספקים את הרוח הגבית, אלה שהיו שם ברגעים הקשים, אלה שמגדירים את הזהות. נכון, בסופו של דבר מכבי חיפה תייצג בליגת האלופות גם את ישראל - אבל בעידן של היום, כל מה שנשאר מזה, זה דגל ליד השם באתר של אופ"א.
ומי שמחפש גאווה לאומית, שישמור אותה למשחק של הנבחרת מול אלבניה. אל אל ישראל.
