(תמונה: מחלקת המדיה של הפועל ירושלים)
הפועל ירושלים שתעלה לדרבי הראשון של עונת 2022/23, היא הפועל ירושלים שכולנו חלמנו לראות המון שנים. נכון, קשה היה לראות את זה בעונת ההישרדות שעברה עלינו, וקשה לעכל את זה בעונה הנוכחית, אחרי 3 משחקים ללא הפסד ותצוגות כדורגל די מרשימות. אבל זאת המציאות, וכדאי שנכיר בה – הפועל ירושלים בשיאה.
זה לא רק ניהול המשחק של זיו אריה, הדריבלים של בדש, ההגנה היציבה והפגיעה בזרים. זה גם לא רק שחקני הבית שממלאים את הסגל וזוכים למקום והשפעה אמיתית על הצלחת הקבוצה. זה לא רק בעלות האוהדים או הרצון של השותפים שלנו להגדיל את התמיכה משנה לשנה. וזו אפילו לא הידיעה שאנחנו מצליחים לגעת בהמון אנשים ולעשות טוב עבור העיר ירושלים ותושביה.
זה הכל ביחד. זו הידיעה שהעתיד נמצא אצלנו בכל המישורים, ככל שנתמיד בעבודה הקשה ונאמין בדרך שלנו – נמשיך לגדול, ויש לנו לאן. אחת התחנות בדרך, שעדיין לא הצלחנו לעבור בשלום – זה משחק הדרבי. הקרב על העיר ירושלים. כל הדברים הטובים שציינתי כאן למעלה, עדיין לא הצליחו להביא לנו 3 נקודות מול היריבה עירונית.
משהו מריח אחרת השנה. לא, אל תדאגו – אין לי כוונה לנחס. אני עדיין אוהד הפועל ירושלים שספג אין ספור אכזבות, ולמען האמת, עדיין לא ראיתי בחיי ניצחון (ליגה) בדרבי כך שאני אפילו לא יודע איך זה מרגיש. אני גם מודע להבדל בעוצמות בין המועדונים, גם אם הם מזייפים על הדשא ובבקרה התקציבית, הקהל והשם שלהם הוא כזה שמביא נקודות.
אבל, קיימת אצלי ההבנה שאנחנו ננצח דרבי. לא יודע אם זה יקרה כבר במשחק הקרוב, בסיבוב הבא או בעונה הבאה. אבל אנחנו שם – שני מועדונים שמסתכלים אחד לשני בעיניים. האחד אדום, צנוע, נחוש, מתפתח ומלוכד. והשני צהוב, עייף, גזעני ומפורק (או מחובר בדבק זמני).
אם בתחילת שנות ה-2000 אוהדי בית"ר בני גילי לא ידעו מה זה הפועל ירושלים, היום אחת המטרות העיקריות שלהם לעונה זה לא להפסיד דרבי, לא לאבד את השליטה בעיר. והשליטה הזו כבר חומקת להם מהידיים, זה קורה מתחת לפני השטח ובקרוב גם מעל. ולכן, אני קצת יותר רגוע.
לצד הבטחון, יש גם חשש. "אל תירא הפועל, אל תירא" אנחנו שרים ביציע, אבל האמת שאנחנו גם קצת חוששים. לא מהיריבות על הדשא, אני מדבר על חשש אמיתי. כזה שגורם לאוהדים שלנו לחשוב פעמיים לפני שהם מביאים את הילדים שלהם לדרבי או אפילו סתם לצאת עם צעיף וחולצה אדומה לטדי. לצערי, זאת המציאות. חלק מהקהל של בית"ר לא יודע להשאיר את היריבות בתוך האצטדיון ובכל ארבעת מפגשי הדרבי הקודמים אוהדים שלנו ספגו אלימות בדרך אל האצטדיון או בחזרה הביתה. זה לא אמור להיות כך.
ולמרות זאת, אסור לנו להיכנע. נגיע בקבוצות גדולות של אנשים, נעזור למי שחושש וצריך ליווי בדרך למגרש ונדרוש מההנהלה שלנו לבצע את כל התיאומים וההכנות האפשריות מול המשטרה, המנהלת ומי שאחראי על הסדר הציבורי. בסוף, יש כאן כדורגל, יש כאן יריבות עירונית ספורטיבית, שצריך להנות ממנה.
כולנו צריכים להיות ביציע הדרומי. גם אם נהיה מעטים מול רבים, השחקנים שלנו רואים אותנו ומרגישים אותנו. כל גרון נוסף שמצטרף ליציע הוא עולם ומלואו. כל משחק דרבי שנגיע אליו ונסתכל להם בעיניים, יחזק אותנו ויגרום להם להבין שהפועל ירושלים נמצאת בשיא שלה, והיא כאן כדי להישאר עוד הרבה זמן. בסוף גם ננצח.
