אחת הקלישאות החבוטות ביותר היא שכדורגל היא מראה של החברה: שדרכו, אפשר לבחון הרבה דברים על תרבות של מדינות ושל עמים שונים. זה נכון גם לישראל, היכן שהאישי והפוליטי מעורבבים כל הזמן, בטח היום. כפי שבעולם החיצוני כולם מסתדרים לפי טורים, ומתיישרים לפי "רוח המחנה" (או רוח המנהיג), נראה שגם בדיון על "פרשת הכדורגלנים והקטינות", כולם מסתדרים באופן צפוי למדי בכל הקשור להעדפות שלהם. נראה שמעטים מצליחים להסתכל על הדברים כפשוטם; לראות את הדבר כמו שהם.
כאזרח שומר חוק, גם אני מאמין (או לכל הפחות רוצה להאמין, אחרי שתי עונות של "מנאייכ") לרשויות האכיפה. פרקליטות המדינה, גוף שאני סומך עליו את ידיי, החליטה לסגור את התיק נגד שני הכדורגלנים מחוסר אשמה - וזו החלטה שצריך לכבד. אבל אם כבר מראות של החברה, הבעיה הגדולה סביב הפרשה הזו היא ההתמכרות לשאלה המשפטית: האם הם אשמים או זכאים? האם יוגש כתב אישום או לא? האם התיק יתקדם או ייעצר? וכל אלה דברים שצריך לעסוק בהם, אבל הם מסיטים את הדיון מהשאלה הגדולה.
לא ברור לי אם חשיפת ההתכתבויות החדשה של אלמוג בוקר ב"רשת 13" תשנה את תמונת התיק. אני לא משפטן, ויש אנשים שמבינים בתחום הרבה יותר ממני. אבל הכתבה ששודרה השבוע נועדה לעשות משהו גדול הרבה יותר - שמתפספס סביב הדיון הקטנוני על כן תיק או לא, אם יש חקירה או אין חקירה. והיא המראה שהוא מציב כלפי הכדורגל הישראלי.
דור מיכה ועומר אצילי לא היו "עוד" שחקנים. בתקופה שבה התפוצצה הפרשה, אחד מהם כבר זכה בתואר כדורגלן העונה, השני היה שחקן חשוב ומרכזי בקבוצה ששלטה בכדורגל הישראלי ללא מיצרים. הם היו הקצפת שעל הדובדבן, האנשים שעומדים בפסגת הענף. וממרום מעמדם הציבורי והתרבותי, ממרום שכרם הגבוה - הם הרשו לעצמם לדבר בשפה הזאת. להתנהג בצורה כזו כלפי ילדות, לפגוע כך בחלשים מהן.
כולם מדברים על "מוסריות" והפכו את זה למילה שיש בה טון של לעג, אבל בסופו של דבר - מיץ' גולדהאר צדק. גם אם הוא איבד תואר אליפות או שניים, הוא הרוויח את העתיד; ובעיקר, הוא העביר מסר ברור לכל מי שייכנס (מילולית) לנעליים של מיכה ואצילי: יש עסקה ברורה שאני עושה אתכם, כדורגלנים יקרים - אני נותן לכם את הבמה הכי טובה שיש, את הפרנסה הכי טובה שיש, את המאמנים הכי טובים שיש, את התנאים הסביבתיים הכי טובים שאפשר לקבל בכדורגל הישראלי. שתי בקשות יש אליכם - תהיו טובים על המגרש, ואל תהיו חסרי אחריות מחוצה לו. זו, ורק זו, הסיבה שמיכה ואצילי עפו ממכבי תל אביב. הם לא העריכו את התנאים שהיו להם בידיים, ופגעו במועדון שלם (על אוהדותיו) לתמיד.
אבל בתרבות הישראלית, וגם בכדורגל הישראלי, השכחה היא הדבר החזק ביותר. כמו ששכחו לאייל גולן את העדויות הקשות נגדו, והוא היום חוזר לעשות "קיסריות"; כך גם עומר אצילי, בלי בעיה ובלי תשלום אמיתי, חזר למלא אצטדיונים ולמלוך מחדש על הענף. בסופו של דבר, שני הכדורגלנים לא שילמו באמת מחיר; הם עשו סיבוב בקפריסין, רחוק מאור הזרקורים המקומי, וחזרו במהרה למעמד שהיה להם לפני התפוצצות הפרשה. אין דבר חזק יותר מהשגרה, גם במקרה עצוב ודוחה כמו המקרה שלפנינו.
בסופו של דבר, החשיפות החדשות בפרשה לא נועדו למשטרת ישראל. גם לא לפרקליטות. הם נועדו לעיניים שלנו, הקהל הרחב, בתוספת השאלה האמיתית - האם אתם רוצים שאלה יהיו גיבורי התרבות שלכם? האם אתם רוצים שכך ייראו האנשים שמובילים את הענף, שמשמשים כסמל המסחרי שלו? התשובה הזאת צריכה להינתן על ידינו, לא על ידי פקידים, לא על ידי שוטרים ואפילו לא על ידי שופטים.
כי אחרי ככלות הכל (והתמונה), ההכרעה היא בידיים שלנו. וכל אחד, גם יעקב שחר ואלונה ברקת, צריכים להסתכל על עצמם - ולענות על השאלה הזאת. היא זו שתכריע האם פרשת מיכה ואצילי תתנדף מהתודעה, או תשנה את הדרך שבה הכדורגל הישראלי מתנהל.
ובסוף, אחרי כל הדיונים הסוערים והשמועות, סגירות התיק והשאלה "היכן צריכים הכדורגלנים לשחק" - יש קורבנות אמיתיים בסיפור. הן נמצאות רחוק מהמצלמות, לא בטווח העין שלנו. הן עברו קמפיין הכפשה בלתי רגיל, מצד כל מיני גורמים, ובוודאי גם אינספור הטרדות. אם מדברים על "שנתיים קשות", נראה שהשנתיים האלה עבור אותן מתלוננות היו קשות באמת. קצת פרופורציות.
