"יושבים שעות, מחכים שמשיח יבוא..."
תחילת שנות ה-80 היתה תקופה לא קלה להיות בה אזרח ישראלי. צה"ל שקע בבוץ הלבנוני, מנחם בגין הנערץ התבודד בביתו, ומניות הבנקים קרסו ברעש גדול - על הראש של המשקיעים. בשנת 1985, שלום חנוך, הזמר הגדול של התקופה כיווץ את האווירה המיוזעת והצפופה הזו לשיר. הוא קרא לו "מחכים למשיח".
מאז עברו 37 שנה. היום הבנקים לא קורסים, המלחמות שלנו נמשכות שלושה ימים וכשבגין מחליט שהוא "אינו יכול עוד", זה תופס אולי שורה בעיתון. כולנו נהיינו קצת פריבילגים, ובכל זאת - יש מקום אחד שבו ההווייה הצפופה והמיוזעת של "מחכים למשיח" עדיין נמצאת בו. עדיין יש מקום שבו האווירה דחוסה, עשן הסיגריות ממלא את האוויר, והלחץ. הלחץ הזה, שמעורבב עם החום הישראלי, לא נותן מנוח. ברוכים הבאים לקיץ של בית"ר ירושלים.
מאז יציאתו מהתמונה של משה דדש, יש טקס קבוע בכדורגל הישראלי - והוא "הגעתו של בעלים חדש לבית"ר ירושלים". תמיד זה מתחיל במילים גבוהות; גד זאבי הגיע לבית"ר בטקס רב רושם (שגבה מחיר רוחני), מאיר פניג'ל הציל את המועדון בדקה התשעים (הוא באמת היה משיח), ארקדי גאידמק הסתובב בעיר כמו גביר, גומא אגייאר ארגן מסיבה ענקית על הדשא של טדי, אלי טביב הונף על הכתפיים וכונה "משיח תימני" - ומשה חוגג הצטלם עם צעיף ליד הכותל ונשבע בשמה של ירושלים.
אחרי כל הסיבובים האלה, אם יש דבר אחד שבולט ברכישה של ברק אברמוב - הוא כמה אין טקס. אין חגיגיות במהלך הזה, אין פאתוס מוגזם, לא טקסים, לא זמרים וגם לא הזדמנויות צילום. נראה שגם גדולי האופטימיסטים, אלופי החלומות, מלכי הרגשנות - מרגישים חוסר נוחות ברורה. התוקף כמעט כתוב על המצח של כל הסיפור. כולם יודעים, מי בגלוי ומי בהסתר, שברק אברמוב כנראה לא יהיה האיש שיצעיד את בית"ר ירושלים אל חוף מבטחים. במקרה הטוב, הוא יהיה הרפסודה שמשתה את הקבוצה מלב הים, בדרך אולי לספינה אחרת בעתיד.
כן, ברק אברמוב אמר את המילים שהוא חייב להגיד. ומשה חוגג נתלה בהזדמנות האחרונה שבה למישהו אכפת ממנו. וכולם הרימו את המילים שלהם גבוה גבוה לשמיים ודיברו על "טובת בית"ר" וכמה "בית"ר חשובה לליגה", אבל אם היה להם טיפה הומור עצמי - הם היו אומרים את זה עם חיוך בזווית הפה. כי האמת היא שבית"ר ירושלים לא חיה כבר יותר מדי שנים. יש לה דופק; היא בליגת העל, יש שחקנים שלובשים את החולצה, מדי פעם גם חווים איזה רגע אושר - כמו (להבדיל אלפי הבדלות) חולה מונשם שלפעמים מזיז את האצבע, או אפילו את כל היד.
כי בליגה הזו, לא צריך הרבה כדי לשרוד. לבית"ר יש מספיק כוחות מתוך עצמה כדי להגיע למטרה הצנועה הזו. אבל השאלה הגדולה באמת, אחרי שהשאלה הקיומית כבר נפתרה - היא האם בית"ר ירושלים יכולה להרים את המבט גם כלפי מעלה? האם היא יכולה לא רק לנשום, אלא גם לחיות - לשגשג, לצחוק, לנצח ואולי לזכות בתארים. והאמת הכואבת היא שגם אברמוב, ככל הנראה, לא יבטיח לה את זה.
הבעיות המסורתיות והישנות של בית"ר נשארו בעינן. הגזענות עדיין כאן, "לה פמיליה" מטילה את שלטון האימים שלה על כל מי שרק יעז לחשוב אחרת - ומעל הכל, המועדון נמצא תחת תחושה של "שורדים בלבד". אין שום רצון לבנות משהו ארוך טווח, כי אף אחד לא נמצא במוד החשיבה הזה. בית"ר חיה מהיד לפה באופן מודע, ומאמינה שמתישהו יגיע משיח אחר, גדול יותר מאברמוב, שיוכל באמת להגיע איתה למקום שעליו היא חולמת.
אבל משיח לא בא. ומשיח לא יבוא. ובית"ר ירושלים, על אף ההקלה העצומה שהמהלך הזה מביא איתו, לא מסוגלת באמת לבנות את המועדון שהיא היתה צריכה לבנות. וזה יהיה קשה תחת אברמוב. איש העסקים מוצא את בית"ר מצולקת, חבולה, אחרי שנים של כאבים וסיבובים על גבי סיבובים וספינים ושמועות ו"כמעט"ים. יכול להיות שבדרך נראה קבוצת כדורגל טובה - אברמוב הרי היה שותף לבנייה של אחת כזו לא מזמן, בבני יהודה. אבל מועדון נמדד גם ביכולת שלו לצפות פני עתיד - ונכון לעכשיו, אין ממש עתיד בבית"ר.
בשיר המקורי מ-1985, מופיע גם שר האוצר (אז זה היה יורם ארידור) שנתן ב"מבט" ראיון, ואמר את המשפט: "הציבור מטומטם, ולכן הציבור משלם / מה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם". אי אפשר להגיד שברק אברמוב בא בקלות לבית"ר ירושלים, אבל לכולם מקוננת התחושה (שאינה מנותקת מהמציאות) שבהחלט הוא יכול להיעלם בקלות. עכשיו, חובת ההוכחה תהיה עליו, כדי לוודא שהמועדון לא יספור את הכסף שאין.
