כשרוב קבוצות ליגת העל מתחמשות להנאתן ישנה קבוצה אחת בירושלים שבשנים עברו בתקופה זו כבר היתה מסמנת יעדים ומחתימה שחקנים בדרך לקיץ מבטיח. אבל לא הפעם. "עובדים בשקט", כך טוענים אנשי המועדון בבירה. והאוהדים? רובם כבר חסרי סבלנות ומתחילים לחשוף שיניים.
משה חוגג קיבל לא מעט שיעורים בתקופתו כבעלי בית"ר ירושלים. כשנתן את המפתחות לאנשי מקצוע (חסרי ניסיון), לא הסתפק בתוצאות. כשלקח צעד קדימה כדי להשפיע על מדיניות הרכש, קיבל קבוצה שנלחמת על הירידה, בעיקר חטף, חבטה אחר חבטה וברוב הפעמים - בצדק מוחלט.
אז למה לא לקום ולמחות? למה דווקא היום לתת קרדיט ולהמתין בסבלנות אין סופית? כי אין לנו ברירה! רוב אוהדי בית"ר (ואני ביניהם) תמיד חושבים שהם יודעים מה נכון, את מי להחתים ואת מי לשחרר, איזה בעלים להשאיר ואיזה לגרש, אבל מה איתנו? אנחנו עשינו את כל המוטל עלינו? מתי בפעם אחרונה מילאנו את טדי בלי שזה היה תלוי בהצלחת הקבוצה? "לא קהל של מנויים" - אין תיאור מדוייק מזה ל"קהל של הצלחות".
אם נשחק טוב - נגיע
אם יענו לדרישותינו - נגיע
אם ישמעו בעצתינו - נגיע
ואל תספרו לי על בעיות גישה.חלקנו מתלוננים אבל בסוף מגיעים. כן קשה, כן מעצבן, אבל האהבה של קבוצת כדורגל זה משהו שאי אפשר להסביר, לא?
אז דווקא היום צריך לתת צ׳אנס נוסף. עד מתי? עד נעילת החלון הנוכחי, אם עד אז הרכש יהיה דל ולא משכנע, אז כל מחאה וכל החלטה תתקבל בהבנה וכנראה תהיה גורפת וראויה.
אני לא יודע מה יקרה אם בית"ר תהיה על המדף, לא יודע מי ירצה לקחת אותה, אני כן יודע שיש כאן בחור שיודע לעשות עסקים, והשקיע קרוב ל-100 מיליון שקל (!!) על האהבה שלי עד לשעה זו. לכן, כל עוד הוא זה שמשלם את המשכורות (בזמן, לא כמו חלק מקודמיו) ומזרים כספים למועדון, אהיה לצידו ואאמין בדרכו. קראו לי "משוגע" קראו לי "נאיבי" העיקר שתקראו לי כשהבישול הבא יסתיים כבר, אני רעב.
