עשר שנים, עשור שלם. התחתנתי, נולדו לי שני ילדים, החלפתי ארבע מכוניות ושלוש דירות, עברנו 86 מערכות בחירות, אימפריות קמו ונפלו, עטלפים מסין שלחו את כדור הארץ כולו לגריטה ודונלד טראמפ הוא נשיא ארצות הברית.
פחות או יותר כל דבר אפשרי ובלתי אפשרי קרה בעשור הזה, חוץ משני ניצחונות רצופים של מכבי חיפה בשני מחזורי הליגה הראשונים. תשע פעמים שבהם אנחנו מגיעים בהמונינו, בהיי ובהתרגשות למגרש באחד משני מחזורי הפתיחה, רק כדי לצאת ממנו סמרטוטים סחוטים, שנוזלים של כדורגל.
עשור שבו לא היינו פקטור אמיתי אפילו לדקה אחת, הרבה בגלל אובדן הנקודות הקריטי הזה בתחילת הדרך, שבשמונה מתשעת המקרים הקודמים היווה קדימון לרחצה קבוצתית קרירה בחוף דדו באוקטובר.
זה לא דבר של מה בכך. זו תקופה משמעותית מאוד, כזו שמשנה DNA של קבוצת כדורגל. גם, ואולי בעיקר, את הלך הרוח של האוהדים שלה, משרישה בהם חוסר אמון וסמרטוטיות, כאילו שום דבר חיובי באמת לא יכול לקרות לנו.
עם המטען העצום הזה על הכתפיים, עם כל הלחץ הענק הזה וכמובן, עם אובדן הנקודות הנוסף של מכבי תל אביב, התייצבה מכבי חיפה למשחק מול הפועל באר שבע. מחזור שני, ושוב פעם אבוקסיס הנודניק שיבוא לטקטק אותנו (מלשון טקטיקה) למוות במשחק חשוב וייקח נקודות בסמי, כמו יום משחק הגביע המקולל ההוא לפני שנה. הכל מוכן, לכאורה, לעוד בעיטה בדלי.
סקירה זריזה של קבוצות הווטסאפ שמערבות אוהדי מכבי חיפה שאני חבר בהן (אחרי סינון קפדני מאוד יש רק 4 כאלו) הידהדה לי באופן מאוד ברור את השינוי העצום שעשור האשפה הנוראי הזה העביר אותנו. נחסוך את המלל העשיר והמופלא, רק נאמר שהז'יטונים לא הונחו ביד רחבה מאוד על הצד הירוק.
ברשותכם, בואו נשים לרגע את כל הקלישאות הידועות שדי נמאס לי למחזר בצד. סבבה, אתם צודקים. הגנה התקף לב, צריך עוד רכש, רכות מעצבנת באמצע, שחקנים בלי כושר גופני, מאבוקה קיבל היום יותר מברשות מהכוס באמבטיה בבית של רשף לוי והזרים עדיין בסימן שאלה. אחלה בחלה. לא צריך להיות גאון כדי לראות את זה ולהבין מה לא עובד.
אז בואו נתרכז במה שכן עובד - בלי הקהל שלה, בלי רכש (בכושר משחק כלשהו), מול יריבה עם יומרות להתבססות בצמרת, וכמובן - בלי הקהל שלה (זו לא טעות, אמרתי את זה פעמיים) מכבי חיפה שלחה את המשחק לגארבג' טיים לפני הדקה ה-70. למרות לא מעט מצבים של באר שבע, פערי הרמות והאיכות בין שתי הקבוצות בלטו מאוד, ואם לא יום ממש טוב של אוהד לויטה, בייחוד במחצית הראשונה, ההתמודדות היתה נגמרת עוד הרבה לפני כן.
מודה בפה מלא - כשפורסמו ההרכבים, לא אהבתי את ההרכב ולא התחברתי לשיטת שלושת הקשרים באמצע ושרי באגף. בעוד שהגנתית השיטה עדיין לא מספקת את הסחורה (בהיעדר איכות ברביעייה האחורית ובלי הבלם המיועד), ברמה ההתקפית אין ולא יכולות להיות תלונות. גם במערך הזה, מכבי חיפה יוצרת, תוססת, רעבה ובחיאת מה אפשר לומר עוד על מספר 13 שלנו...
כיף לראות את החוסן המנטלי האדיר שמתבטא בהבקעת שער מהיר מיד אחרי ספיגת שער. פשוט נהדר לראות איך הקבוצה הזו הופכת משחק שיכל להסתבך קשות, קרב זיעה שבו העיניים שלי מנסות בכל הכוח להעביר קדימה את השעון, לתצוגת כוח, כזו שהעוצמה המשמעותית מאחוריה היא הידיעה שיש עוד הרבה במה להשתפר ושאנחנו יכולים להיראות עוד הרבה הרבה יותר טוב ומגובש.
צריך לזכור שאנחנו בסך הכל במחזור השני, ומן הסתם עדיין לא עשינו כלום, וגם הפער ממכבי תל אביב חסר משמעות לטווח הארוך. מומנטום בא וגם יכול באותה הקלות ללכת, וצריך המשכיות ויאדה יאדה.
בשורה התחתונה, זו היתה משוכה רצינית שברק בכר היה הראשון לעבור מזה שנים (שלא לדבר על הזדמנות לפתיחת פער מהיריבה העיקרית כבר בשלב זה של העונה) ועברנו אותה בסטייל. זה סימן מעודד מאוד לבאות, לפחות מבחינתי, ובואו נודה בזה - זה לא ממש עושה לי רע, בלשון המעטה, לראות את יוסי אבוקסיס עצוב.
והנה עברנו את ראשון והפנים לחמישי. משחק סופר קשה, יריבה סופר איכותית, ולא צריך לחשוב על שום דבר חוץ מניצחון. אולי רק לקוות שבכלל יהיה משחק...
נ.ב. ענני הסגר שוב מתקדרים מעל ראשנו, כשהדיכאון והטראומה מהסגר הראשון עוד לא עברו לגמרי. כולנו נוכחנו לגלות - כדורגל הוא ענף חיוני למשק ולבריאות הנפש. בשם כל מה שקדוש, אם כבר חירבתם לנו טוטאלית את החגים בתקופה הג'יפה הזאת, תשאירו לנו לפחות את חתיכת האור הקטנה הזו בחושך של 2020...
נ.ב.ב. בכל זאת, קלישאה לסיום: שלא יעלה לכם לראש, פרנסי המועדון, כל הכיף הזה. זה בדיוק הזמן להכות בברזל החם, לחזק את הקבוצה עוד יותר ולכוון אותה לעונה ארוכה ומוצלחת בליגה ובאירופה. כמו שקבוצת כדורגל שאפתנית וחזקה צריכה להיות.
