נגיף הקורונה נחת על כולנו כרעם ביום בהיר. שינה את מציאות חיינו, ערער דברים שחשבנו שהם כמעט מובנים מאליהם. בבת אחת, הוא גדע קשרים בין משפחות שנאלצו לא להיות ביחד (אפילו לא בליל הסדר), בודד אותנו מאירועים פומביים, ומעל הכל - רוקן את התוכן מטעם החיים של כולנו: הספורט. ברגע אחד, הלבבות של כולנו נעצרו. לוחות השנה שהיו מלאים באירועים (בוודאי בקיץ 2020, שהיה צריך להיות קיץ של יורו ואולימפיאדה) התרוקנו הלכה למעשה. תחושת ריקנות בלתי נמנעת מילאה את הלב, כשלצידה גם "גל שני" של פגיעה בפרנסה, ואפקט כלכלי מצטבר וקשה על ציבורים גדולים בישראל ובעולם.
והספורט, ייאמר לזכות פרנסיו, ידע להתמודד מאבק דו שלבי: השלב ראשון, שהוכתר בהצלחה, היה החזרת המשחקים לפעילות - הן בכדורגל והן בכדורסל. השני, שגם לידו אפשר לסמן "וי" גדול, היה אפשרות השיקום למועדוני הספורט אחרי המכה הכלכלית שחטפו בעקבות הקורונה. אבל החלק השלישי של המאבק חסר, והוא החזרת הקהל. ולא, אין כאן דרישה לאצטדיונים מלאים מיד. ברור לכולנו שמציאות החיים, גם אחרי שהקורונה תתפוגג, תצטרך להיות אחרת. אבל גם מספרים קטנים בהרבה, תוך כל ההגנות האפשריות, יוכלו להיות פיתרון טוב. אם להתכתב עם אירועים אקטואליים אחרים, זה הזמן של הכדורגל הישראלי לפתוח את שעריו.
קיבלנו בהרכנת ראש את העובדה שהעונה שעברה הסתיימה ללא קהל. הבנו שאין דרך לפתוח מחדש את המשחקים עם אוהדים ביציע, ושבברירה שבין כדורגל ללא קהל לבין אין כדורגל בכלל, הראשונה עדיפה בהרבה. אבל זה לא אומר שזה היה פשוט למישהו מאיתנו. המראה של חגיגות אליפות או ניצחון בדרבי מול כיסאות ריקים הוא מראה מעוות לכל מי שספורט חי בליבו. ראינו ניצחונות מלהיבים וגועשים, רגעים ספורטיביים אדירים - בלי התבלין שכל כך חשוב כדי להפוך אותם לחזקים עוד יותר. קהל. האנשים שמניעים את העסק באמת, שנותנים לו את הצבע האמיתי. וגם מהסיבה הזאת, הקהל צריך לחזור למגרשים. פשוט כי הספורט הוא כמעט חסר טעם ללא מי שאוהב אותו, מי שמספק לו את היצריות והרגש.
גם כלכלית, ברור שהמודל של משחקים ללא קהל לא יוכל להימשך לאורך זמן. בסופו של דבר, הקבוצות תצטרכנה איזושהי הכנסה מהמקור הענק שנקרא "אוהדים", ועם כל הכבוד לפיצויים הדי נדיבים שזכו להם מהאוצר, הם עדיין לא יוכלו לכסות באמת הכנסה טבעית מקהל גדול שמגיע ומספק תמיכה. האוהדים הם גם - במונחים כלכליים - מנוע צמיחה עבור הקבוצות והענף כולו, ביום שאחרי הקורונה וגם לתקופה הנוכחית.
ומעל הכל? מסתובבים במדינה מאות אלפי אנשים שהאהבה שלהם התרחקה מהם. שטעם החיים האמיתי שלהם הלך. אנשים שבתוך מציאות החיים הדי מבאסת של ישראל, היה להם מפלט - בהופעות, בפארקים וגם באצטדיונים. צ'אנס לנקות את הראש, להתמסר לחוויה אסקפיסטית מוחלטת שמאפשרת מזור גם לפצעים קשים אחרים. מהו הספורט בלי האנשים שחיים אותו? בלי הקהל הגדול שמוכן להתמסר באהבת אין קץ לקבוצה שלו - ולא משנים צבעי החולצה או הצעיף? הפרגמטיזם שכולנו נדרשנו אליו היה פיתרון טוב, אבל רק לטווח הקצר. בטווח הארוך, הספורט הישראלי צריך את האוהדים שלו במגרשים.
וברור שכל מה שנכתב כאן הוא כמובן כפוף לצל הגדול שמרחף גם מעל המאמר הזה: הקורונה עדיין משתנה באופן שלא ברור איך אפשר לכמת, נגיף שלמרות שהוא איתנו כבר חמישה חודשים, עדיין מנסים ללמוד אותו ויש מדינות שעוד נאבקות בו מאבק קשה ועיקש. גם ישראל. אבל את הבידוד והסגרים, יודעים כנראה גם בחלונות הגבוהים, לא נוכל להמשיך זמן רב. מתישהו, לצד המלחמה הבריאותית שנעשית, נצטרך למצוא דרך ללמוד לחיות לצד הנגיף הנורא הזה. לקיים חיים תוך התגוננות מתמדת - ומהם החיים אם לא תרבות? מהם החיים באמת בלי הופעה, או סרט, או משחק כדורגל שאליו אפשר ללכת כדי לנקות את הראש?
לתרבות הישראלית יש את הלוחמים שלה בשטח. יש את מי שיידע לדפוק על הדלתות כדי לפתוח מחדש את האולמות (בזהירות המתבקשת) ולקיים מחדש את העולם שלהם. הכדורגל הישראלי ופרנסיו, עדיין לא הצליחו לצאת מהמאבק הכלכלי - אל המאבק הציבורי, אל הצורך לתת לקהל מחדש לזרום ליציעים. גם אם זה לא יהיה מושלם, גם אם בשלב ראשון יהיו מדובר רק ב-3,000 איש, עם מסכות, עם הפרדה - כל דבר. אבל הגיע הזמן שאוהדי הכדורגל יהיו שוב חלק מהדיון על החזרה לשגרה, בעולם שאחרי הקורונה. בין אם זה בליגת העל או בליגות הנמוכות (שחייבות לחזור לפעילות), בצפון או בדרום, טעם החיים שלנו צריך לחזור. או לפחות להיות מונח על שולחן הדיונים.
