לאייל סגל יש זכות לעשות עם ההון שלו מה שהוא רוצה. הוא לא חייב להיות הבעלים של מכבי נתניה, אבל בכל זאת לקח אותה בשעת משבר והציל אותה מהיעלמות מהמפה. זכותו המלאה של אייל סגל להודיע שהוא לוקח צעד אחורה מניהול הקבוצה, אבל כל עוד הוא בתפקיד, הוא צריך לשמש כדוגמה, או לפחות להיות הדוגמה שהוא שואף שכולם יהיו בכדורגל הישראלי.
בפרידה מסלובודאן דראפיץ׳ ושי ברדה, סגל היה הכל חוץ ממופת. מופת שהוא הטיף לכדורגל הישראלי במהלך ראיון אחרי ראיון שקיים. ארבע שנים באותה קבוצה בישראל למאמנים כבר לא נחשב לפרק זמן מובן מאליו. ורשימת הזכויות של בעלי נתניה מתארכת גם לנושא הזה, אם הוא החליט שהקשר מוצה.
אפשר להבין מאיפה ההחלטה באה. מלבד פרק הזמן המשותף והממושך, לאורך כל העונה המאכזבת, נראה שהקבוצה עדיין רדופה מאותו הפסד כואב בפנדלים בגמר הגביע לפני שנה. אלמוג כהן לא סחף את הקבוצה כמו שרצה, והרבה פעמים, חוסר התגובה של המאמנים להתפתחויות במשחקים הייתה מתסכלת. כמות המשחקים המהנים לצפייה של נתניה בעונה האחרונה הייתה מועטה. ועדיין, יש דרך להיפרד.
זהו עידן קורונה, תקופה בעייתית מבחינה כלכלית. יש סחבת עם הפיצוי לדראפיץ׳ וברדה, להם נותרה עוד שנה בחוזה. על הפרידה מהם כתבו במועדון בקושי פסקה, כמה אותיות לקוניות, בסיומה של הודעה רשמית ארוכה בה מציגים את הצוות המקצועי החדש. עם כל הכבוד למאמן הכושר ולאנליסט הווידאו, לא יכול להיות שמזכירים אותם ורק אחר כך נותנים כמה מילים, ממש כמה מילים, שמודיעות על הפרידה מהמאמנים.
ב-3 מ-4 השנים בהן דראפיץ׳ וברדה אימנו בנתניה, הקבוצה הצליחה. העונה הראשונה הייתה בלאומית, שנפתחה עם מינוס 9 נקודות והסתיימה בהשארת אבק לכל הליגה בדרך לליגת העל. שתי עונות בפלייאוף העליון בליגה הבכירה, שיתוף פעולה בלתי נשכח בין ערן לוי לדיא סבע והופעה בגמר הגביע. עדיף לא להאמין שבגלל שיש אפשרות שהצדדים ילכו לבוררות, הודעת הפרידה הלא מכבדת הייתה סוג של סגירת חשבון.
אבל בעולם של אייל סגל, תמיד יש את מחר. נתניה חוותה תקופות לא פשוטות תחתיו, עם רצף של הפסדים, כולל בעונות בהן הגיעה לפלייאוף העליון. לאורך אותן ריצות שליליות, תמיד הבעלים דאג להשמיע את אותו האיום: ״אני עוזב״. פעם הקהל שלא רוכש מינויים אשם, פעם בית הדין שהעניש את הקבוצה אשם, פעם הכדורגל הישראלי שלא מתקדם אשם. אבל מבחינתו, אין אשמה בבעלים שרואה את הקבוצה שלו מפסידה בכמה משחקים וצועק ״תחזיקו אותי״.
סלובו וברדה ידעו לנווט את הספינה למקום הנכון, פרט לעונה האחרונה. הפעם, סגל לא הכריז שהוא עוזב, כי הוא כבר עזב, או יותר נכון, אמר שהוא פחות ישקיע בקבוצה. כי העירייה לא עמדה בהבטחות שלה, כי אנשי עסקים לא עזרו לו, כי בית הדין וכי הקהל. לזכותו יאמר שהבטיח שלא ייתן לקבוצה לקרוס, וכל עוד אין רוכש במקומו. הוא יהיה שם כדי לסייע, רק פחות.
גם במקרה של הודעת הפרידה המעליבה מדראפיץ׳ וברדה, סגל יצא למקצה שיפורים. ״בואו נדבר על היחס לבני אדם בכלל ולעובדים בפרט, על הדיאלוג בגובה עיניים ועל השימוש באמצעי התקשורת ועל הזילות של המילה הכתובה או המשודרת ובעיקר, על שאר ירקות״, כתב הבעלים בפועל בהודעה לאוהדי מכבי נתניה. אם הוא הוריד הילוך מעבודתו כבעלים, למה בסיטואציה כל כך מורכבת, הוא זה שמוציא הודעה? לא עדיף לתת למי שמקדישים את כל זמנם למועדון להתייצב בקו האש? אבל אם סגל כבר החליט להשמיע קול, למה הוא הזניח את כל מה שהוא מאמין בו? לאן נעלמו ההטפות של האיש שחשב שהוא יכול לשנות את הכדורגל הישראלי?
בהרבה מקרים, סגל האוהד, האמוציונלי ושלוקח ללב את היכולת של הקבוצה, משתלט על סגל הבעלים, שצריך להיות שקול ואחראי. אנחנו בתקופה שאולי בלתי אפשרי לקיים טקס פרידה, לו ראויים דראפיץ׳ וברדה. השניים שבאו למועדון כשהיה להם מה להפסיד, דחו לאורך הדרך הצעות ממועדונים אחרים ובאו לקראת מכבי נתניה עם קיצוץ בשכרם ממש לאחרונה.
אייל סגל יישר קו עם התחלואות של הכדורגל הישראלי, אלה שלא פעם התלונן עליהן. יותר מכך, בימים בהם אנחנו עוטים מסכות, הוא בחר במסכה מהצד הפחות מחמיא של הענף. עכשיו כשדראפיץ׳ וברדה הם חלק מההיסטוריה הנתנייתית המפוארת, רק בקשה אחת מהבעלים בפועל של המועדון: כל עוד הוא לא מוכר את הקבוצה, שיבין את גודל האחריות שלו ויפסיק להשמיע בכל מיקרופון דף מסרים וקלישאות שהוא, לבדו, הוכיח שאינו מסוגל לעמוד בהם.
