לפני הכל, אוהדים של מכבי חיפה שעדיין מפנטזים על השנים של ברקוביץ' את עטר או על השילוב המושלם ברמת הלא כוחות של בניון-רוסו-פראליה-יעקובו, כדאי לכם להפנים שזה כנראה לא יקרה בקרוב. הנפשות הפועלות מזמן התחלפו, השנים עברו ונדמה שגם האופי של המועדון מעט השתנה כי גם אם תזכה בתואר כזה או אחר, כולם יסכימו שמכבי חיפה כבר מזמן לא אותה אימפריה דורסנית.
יודעים מה? עזבו את 94' או תחילת ה-2000. אפילו השושלת עם קטן, בוקולי, זנדברג וקולאוטי באמצע העשור הקודם (מבלי לזלזל, כן? משחקים היו גמורים כבר אחרי חצי שעה) נראית כמו חלום רחוק ממכבי חיפה היום. זה לא רק מקצועי, זה משהו מעבר. בהלך הרוח.
עוד קיץ עבר, ושוב הכל נראה אותו דבר. העונה חדשה, הציפיות התמימות חדשות, אבל אז מבינים שמכבי חיפה, גם הפעם, היא לא יותר מכלוב של זהב. אותה הגברת בשינוי אדרת (שאפו על התלבושת החדשה שמזכירה את ימי ה"ישראכרט" הנוסטלגיים).
כי לא רק שהסגל לא התחזק, הוא אפילו נחלש ללא סלליך, עוואד וסיינסברי, שטוב ששוחרר, אבל מה עם מחליף? זו אותה התמהמהות ברכש (הביקורת של האוהדים מובנת. אייל גולסה, למשל, היה על המדף), אותה מחאת אוהדים תורנית בקיץ ובסופו של דבר, בהסתמך על תשע השנים האחרונות, זה מתגלגל לאותו כישלון. הרוטינה הזו מפחידה ומסוכנת.
.jpg "יש כבר אוהדים שמגיעים למגרש ולא ראו אליפות (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)")
חשוב להדגיש, יש מועדונים "קצת" יותר גדולים ממכבי חיפה שחווים תקופות יובש נוראיות. תראו את מנצ'סטר יונייטד, או מילאן ואינטר, שלא נדבר על ליברפול שחיכתה 30 שנה לאליפות. יותר מפי 3 זמן מהבצורת של מכבי חיפה היום! עוד חשוב להדגיש כי אותה מכבי חיפה כבר עברה שבע שנים רעות מאז האליפות ההיסטורית של שפיגל עד לצלחת הראשונה תחת אברם.
אבל יש פה אבל. בסוף העונה הקרובה, מכבי חיפה עלולה להשלים עשור ללא הטייטל שבעבר היא הייתה זוכה בו לפעמים ולו רק מכוח האינרציה, וזו הבצורת הכי ארוכה שלה מאז האליפות הראשונה של המועדון. קולטים? הכי ארוכה מאז השנים של ארמלי, ממן וסלקטר. אז, רבים מהאוהדים של מכבי חיפה היום, בכלל לא היו בתכנון.
מהר מאוד בתחילת הקאמבק מפגרת הקורונה, מכבי חיפה הבינה סופית שתסיים במקום השני, ויחד עם זאת, באיזשהו מקום הייתה גם תחושה שזה לא באמת אסון. לא נפלו השמיים, בטח לאור ה"הישגים" קודם לכן, אבל בדיוק כאן מסתתרת הסכנה הגדולה של מכבי חיפה. כי ההרגשה היא שיחד עם הקבוצה, גם הקהל עבר תהליך (דווקא חיובי) בשנים האלו. גרנט אמר פעם ש"הקהל של מכבי חיפה מבין רק אליפות". סביר להניח שבתוך העשור השחון האחרון, צמח גם גרעין של אוהדים צעירים שלא נחשבים לאוהדי הצלחות, אבל הזמן מתקתק, עונה אחר עונה חולפת והדרך של הקהל לאפאטיות מתקצרת ובלתי נמנעת.
על עובדה אחת אין עוררין: העונה שעברה הייתה הראשונה מאז האליפות האחרונה ב-2011 שבה מכבי חיפה מצליחה להפוך מאוסף שחקנים, כוכבים אם תרצו, לקבוצה אמיתית. מי האמין שמלך השערים של הליגה יגיע מחיפה? בכלל, עד לא מזמן אם הייתם אומרים ששחקן ירוק יסיים עונה עם מספר דו ספרתי של שערים ובישולים (צ'ארון שרי), היו כנראה צוחקים עליכם. בלי טיפת ציניות, זה היה הישג ענק של מרקו בלבול. להחזיר לאוהדים את הריגוש והציפייה עצם הרלוונטיות המוחשית בצמרת הגבוהה, אבל זה לא מספיק ולכן השינוי על הקווים היה מתבקש.
ועכשיו, ברק בכר נמצא בעמדה דומה לזו בה היה כשקיבל את הפועל ב"ש. סגנית שרוצה לעשות את הצעד הנוסף הזה, להגיע עד הסוף, אבל חוץ מזה, זה מזכיר קצת גם משהו אחר. אומרים ששלמה שרף, אז עוד באייטיז, היה המאמן הראשון שהצליח לגרום לשחקנים של מכבי חיפה להסתכל למכבי ת"א בלבן של העיניים, לא לפחד. ברק בכר נמצא בסיטואציה די דומה כרגע כי לפחות בתוך יחסי הכוחות מול הצהובים, השנים האחרונות לקחו את מכבי חיפה יותר מצעד אחד אחורה, כולל משחקים עם קושי אמיתי אפילו לעבור את החצי. כאלו שאוהדים מדחיקים כמה שיותר מהר.
זה נכון שבעונה שעברה הקבוצה הייתה רחוקה וולה אחד של עוואד כדי לנצח 3:4, ולא להפסיד 4:3 מול מכבי ת"א, דקה לפני השער ההוא של יונתן כהן בסמי עופר, אבל בסך הכללי זה היה נוקאאוט מוחלט נוסף בקרבות הישירים. נוקאאוט שמכבי חיפה לא יכולה להמשיך להרשות לעצמה, וכאן האתגר האמיתי של בכר. על זה תקום או תיפול העונה של מכבי חיפה, אולי אפילו העתיד שלה.
