משבר הקורונה השפיע עלינו, פסיכולוגית, בהרבה דרכים. הוא הסיר מאיתנו פריבילגיות, וגרם לנו להתרכז בעיקר: בדברים הבאמת חשובים של החיים, כאלה שאי אפשר בלעדיהם. ואיתה, הגיע גם הרצון לחזור אל הפשוט, אל המוכר, אל הבית. גם הרבה כדורגלנים ישראלים נמצאים עכשיו על הדילמה הזאת: האם להמשיך את הקריירה שלהם בחו"ל, או לעשות את היו טרן - מכל מיני סיבות - ולחזור לליגה הישראלית. הראשון היה טל בן חיים (החלוץ), שחתם השבוע במכבי תל אביב אחרי קדנציה קצרה ולא ממש מוצלחת בספרטה פראג. ונכון שהיו גם כאלה שעשו את הדרך ההפוכה: בן שהר, למשל; אבל ייתכן שבן חיים מתחיל מגמה. אספנו כמה שמות שאולי זה הזמן שלהם להבין שהפאזה החו"לית נגמרה, וזה הזמן לשוב הביתה - שבניגוד לתדמית, לא תמיד חזרה לישראל היא "צעד אחורה". לפעמים היא יכולה להיות גם צעד משמעותי קדימה.
ליאור רפאלוב
ההצלחה של הילד מאור עקיבא היתה פנומנלית, ולא מספיק מדוברת: כמו אליניב ברדה לפניו, רפאלוב הצליח לנפץ את השטות והזלזול שקיים בכדורגל הישראלי כלפי בלגיה, ובנה שם קריירה ראויה בקבוצת צמרת. הוא הפך למי שהטביע חותם על קלאב ברוז', מועדון פאר אירופי לכל דבר ועניין, וזכה איתו בשתי אליפויות, וגביע שאותו הביא ממש במו רגליו. כבר תשע שנים שהוא בבלגיה, והתקבע שם כשחקן לגיטימי בליגה אירופית חזקה - לא פחות מ-56 שערים הוא כבש בפרק הזמן הזה. מספרים שאין לזלזל בהם. אבל כמו אליניב ברדה, יכול להיות שהגיע הזמן עבור רפאלוב לסגור מעגל: לחזור לקבוצה בה צמח ואותה עזב לפני תשע שנים, כדי לזכות איתה שוב באליפות - אחרי שהיה השחקן הדומיננטי בפעם האחרונה שבה חיפה הצליחה להניף צלחת. תשע שנים דלוחות (ברובן) עברו על מכבי חיפה מאז התואר האחרון, חזרת רפאלוב יכולה להיות צעד יפה מאוד בכיוון של החזרת העטרה ליושנה.
אריאל הרוש
לפעמים, צריך לרדת כדי לעלות בחזרה. הרוש, מי שלדעתי בהחלט נמצא בקליבר הכי גבוה של שוערי ישראל, סובל בשנים האחרונות מסוג של בעיה במומנטום. רצף של פציעות, ירידות ליגה ועונות לא טובות באופן כללי קצת דחקו אותו לאחור, וגם הקדנציה בספרטה רוטרדם לא תיזכר כהצלחה מסחררת. הרוש יכול, וצריך, לחזור אל בין הקורות של קבוצה ישראלית דומיננטית. להחזיר לכולם, וגם לעצמו, את האמונה בדבר הבסיסי: שמדובר בשוער כדורגל מצוין, עם נתונים נהדרים, ששווה יותר ממה שהשנים האחרונות הביאו לו.
בירם כיאל
לכל שחקן ישראלי, כאמור, מגיע השלב שבו הוא צריך לחשוב על המורשת. מה ישאיר אחריו. בירם כיאל הוא סמל להתפתחות של כדורגלן ישראלי - מי שטיפס לאט לאט, הרשים במדי מכבי חיפה, מצא את המקום שלו בסלטיק והגיע עד הפרמייר ליג, הישג מרשים לכל הדעות. עכשיו, לכיאל - כמו לרפאלוב - יש הזדמנות להחזיר לעצמו גלאם לקריירה. מקום בקישור החיפאי, שזקוק לדינמו מסוגו, יכול בהחלט לעזור למכבי חיפה - במסע שלה בחזרה אל פסגת הכדורגל הישראלי, שהתחיל בעונה שעברה, וצריך להימשך השנה.
טאלב טוואטחה
עוד שחקן מוכשר שצריך זריקת אדרנלין לקריירה. מגן שמאלי שהוכיח את עצמו בנבחרת, אבל נקלע בשנים האחרונות ליותר מדי זמן בלי כדורגל. דקות משחק הן דבר קריטי לשחקן, וטוואטחה צריך מקום משמעותי. מכבי חיפה מופיעה הרבה בטקסט הזה, אבל לא רק היא יכולה לקלוט את המגן מג'סר א זרקא. גם מכבי תל אביב, שעלולה לאבד את אנריק סאבוריט באיזושהי סיטואציה, תוכל להזדקק לשירותיו - ואם רוצים יותר לפנטז, גם בית"ר ירושלים יכולה היתה להיעזר במגן שמאלי ברמתו. אם מישהו רוצה את השילוב המושלם בין צעד הצהרתי לבין מהלך מקצועי, יש פה הזדמנות שמשה חוגג יכול להרים מהרצפה. אם ירצה.
תומר חמד
עד לפני כמה שנים, חמד הסתמן כסיפור הצלחה מסחרר. התקופה המצוינת במאיורקה, יכולת הכיבוש הנהדרת בברייטון ובקווינס פארק ריינג'רס הפכו אותו למטאור. חמד הוא חלוץ תשע מהסוג שכבר לא רואים בכדורגל הישראלי, ושקצת חסר בנוף. כן, לחמד יש עוד יכולת לתפקד בפרמייר ליג - אבל יכול להיות ששנה אחת מוצלחת בישראל, תוכל להחזיר אותו למסלול אחרי עונה קצת בעייתית בצ'רלטון. חמד הוא שחקן חופשי נכון לעכשיו, מה שאומר שקבוצות מסוימות שזקוקות ל"תשע קלאסי" - יכולות להרים אותו. ותראו איזה פלא, מכבי תל אביב כבר הרבה מחפשת וזקוקה לשחקן מהסוג הזה בדיוק. שילוב קורץ? אי אפשר לפסול את האפשרות הזו על הסף.
