נתחיל עם תרגיל: תעצמו עיניים לרגע ונסו להיזכר בקיץ כלשהו, מ-2011 ועד הנוכחי (תשעה בסך הכל), בו לא היה לפחות עיתונאי אחד, ובדרך כלל יותר מאחד, שלא האמין וחזה שזהו - סופסוף המנחוס של מכבי חיפה יישבר והיא תזכה באליפות. שזו השנה שלה.
עכשיו, לפני שאתם רצים לתגובות להגיד שהעיתונאים לא מבינים כלום, רק נזכיר שבסקר פתיחת העונה שנערך באתר הזה ממש באוגוסט 2017, אתם האוהדים הצבעתם שהירוקים מהכרמל יניפו את התואר בסיום עונת 2017/18. איך זה נגמר? עם המקום העשירי, הנמוך ביותר של הקבוצה מאז החזרה לליגה הבכירה אי שם ב-1981.
ולמרות כל אלה, גם הקיץ ישנה תחושה חיובית סביב חיפה. איכשהו, בכל שנה מחדש הקבוצה מצליחה להצית את הדמיון, עם רכישה כזו או אחרת (השנה אלה בעיקר צ'ארון שרי וגם יובל אשכנזי), עם שינוי כזה או אחר על הקווים (ראובן עטר, סטנוייביץ', רוני לוי, מולנסטיין, לוזון) או בצוות המקצועי (קרלסן, אלאך) ולגרום לנו להאמין שהפעם זה באמת יראה אחרת, רק כדי לחזור שוב ושוב לנקודת ההתחלה. שמונה שנים הן מדגם מספיק מייצג כדי לראות מגמות.
בדקה ה-24 בשבוע שעבר, כשאור דסה כבש את השני שלו באצטדיון 'סמי עופר', הייתה באוויר תחושה של "הנה זה שוב קורה", הנה מכבי חיפה שוב מתרסקת כבר בפתיחת העונה, במחזור הראשון, ומכאן זה רק ילך וידרדר עד לעוד מהפכה בלתי נמנעת. עם המון מזל וניקיטה רוקאביציה אחד, הירוקים ניצלו מכך ומקבלים צ'אנס בדרבי להמשיך את המומנטום, ואולי באמת להראות כיוון חיובי לקראת המשך העונה.
הבעיה היא שהמשחק מול רעננה שוב הדליק את כל נורות האזהרה, אלה שבוהקות בפרצוף של מכבי חיפה מאז האליפות ההיא של 2011. הירוקים שלטו בצורה מרשימה בכדורגל הישראלי כמעט לכל אורך העשור הראשון של המילניום הזה, עם אליפויות ב-2001, 2002, 2004, 2005, 2006 ו-2009, אבל כמו לא מעט אימפריות ברחבי העולם, משהו בדרך נתקע והם לא הצליחו להסתגל נכון ומהר מספיק לעולם הספורט המודרני. בעשור הנוכחי, במקום להיות שני צעדים קדימה כמו שהתרגלה, מכבי חיפה נמצאת שני צעדים אחורה.
אז בפתיחת העונה שאולי תביא את השינוי ואולי לא (באמת שכבר אי אפשר לנחש עם המועדון הזה), ניסינו לבחון עוד כמה מקרים דומים ולראות איפה המועדונים שהצליחו כל כך, לא ממש מזמן, נופלים פעם אחר פעם בשנים האחרונות והאם זה מזכיר את הבעיות של מכבי חיפה.
מכבי תל אביב בכדורסל:
נתחיל מקרוב. למכבי סל יש בעשור האחרון "גליץ' במטריקס" בדמות הזכייה הבלתי הגיונית ביורוליג ב-2014. שום דבר בשנים שלפני, בדרך אל התואר או בשנים שאחרי לא יכול לתת הסבר סביר לזכייה ההיא, ולאורך חלק גדול מהשנים האחרונות הצהובים מהפרקט מזכירים מאד את הירוקים מכר הדשא.
את העובדה שזכתה "רק" בשש אליפויות מתוך 12 האחרונות יכולה מכבי תל אביב להסביר/לתרץ בדרך כלל בשיטת הפיינל פור הביזארית, אבל זו לא הזירה בה הקבוצה נבחנת או בוחנת את עצמה, ובאירופה, אליה מכבי נבנית בכל שנה, המצב די בקאנטים. הפעם האחרונה בה הקבוצה הייתה בשמונה האחרונות התרחשה ב-2015, שנה אחרי הזכייה, וזה נגמר ב-3:0 משפיל מול פנרבחצ'ה. מאז היא במקרה הטוב נותנת פייט עד הרגע האחרון של השלב המוקדם.
הבעיות כאמור, דומות מאד בין שני המועדונים המדוברים. הן מתחילות מבעלים שהיה סופר דומיננטי במשך שנים עד שהזדקן ונתן לעסק לברוח ממנו מעט (שמעון מזרחי, יעקב שחר), נמשכות ברכבת מאמנים בלתי נגמרת, כאשר כל אחד שקצת לא מצליח מיד מוחלף בלחץ הקהל והתקשורת - בין הסיבוב הראשון עם פיני ובלאט לשני, היו ארבעה מאמנים בשנתיים. מאז שבלאט עזב ב-2014 היו עוד שמונה בחמש שנים.
בחיפה, מאז ארבע העונות עם אלישע לוי, עמדו 12 (!) אנשים על הקווים בשבע שנים, אף אחד מהם לא רשם יותר מ-63 משחקים. זה כמובן ממשיך עם החתמות של שחקנים שנועדו להרגיע את המערכת ולספק את אותה ההבטחה ש"יהיה טוב", אך בפועל לא מתאימות לאופי המועדון ומייצרות יותר נזק מתועלת. אוהדי מכבי תל אביב בכדורסל ואוהדי מכבי חיפה בכדורגל יכולים לספור שלל כאלה מהשנים האחרונות.
הקהל, של שתי הקבוצות, ממשיכות לתמוך ולמלא מגרשים, אבל הן עצמן לא מסוגלות כרגע לצאת מהלימבו בו הן תקועות, וכל עונה נראית בדיוק כמו הקודמת.
מנצ'סטר יונייטד:
נחזור לכדורגל. הבעיות של מכבי חיפה לא החלו ולא נובעות מעזיבתו של מנג'ר על, דמות שרוחה ממשיכה לרחף מעל המועדון במשך שנים, כמו שקרה ליונייטד עם אלכס פרגוסון. אבל את הדמיון במה שתוקע את שתי הקבוצות אפשר לזהות בקלות בצד המקצועי.
גם ביונייטד יש רכבת מאמנים בשנים האחרונות. דיוויד מויס חתם לשש שנים כמחליפו של פרגי והחוזה שלו סופסוף נגמר לפני חודשיים. בזמן הזה, הספיקו לאמן את הקבוצה ללא הצלחה גם ריאן גיגס, לואי ואן חאל, ז'וזה מוריניו ואולה גונאר סולשיאר, שגם הוא נראה בדרך הבטוחה החוצה בקרוב.
גיגס וסולשיאר הם אגדות עבר של המועדון, ואן חאל ומוריניו הגיעו הרבה אחרי השיא שלהם. מבלי להזכיר שמות ולהעליב מישהו, אי אפשר להתעלם מכך שמכבי חיפה עשתה בשמונה השנים האחרונות טעויות דומות במינוי מאמנים, כאלה וכאלה.
מעבר לכך, ישנו גם את מתווה הדרך. הזכרנו קודם את קרלסן ואלאך. אחרי הרבה יותר מדי שנים, שחר השתכנע בקיץ 2016 להחתים מנהל מקצועי, אך עשה יותר בלגן מתועלת ונעלם מהנוף אחרי עונה אחת בלבד. גם אלאך החזיק שנה ולא ממש הותיר את חותמו. כאמור, ביונייטד עובדים אחרת אמנם, אבל התוצאות דומות. מי שמוביל את ההחתמות ובחירת השחקנים הוא אד וודוורד, שדחף את דרכו למעלה עד שקודם ב-2013. האוהדים מצדם היו שמחים שגם במקרה שלו הוא היה עוזב אחרי שנה.
וודוורד, בשנותיו בתפקיד, לא מצליח להחתים שחקנים נכונים, או בזמן, מתמהמה עם פיטורי מאמנים ולא תומך בהם כשכן צריך. הוא באופן כללי ריסק את המערכת לכדי חוסר אמונה מתמיד בעצמה, ושחקנים שרק רוצים לברוח (פוגבה למשל) ושמתקשים להציג את היכולת האמיתית שלהם אחרי שהם מצטרפים (פוגבה למשל).
בשש העונות בלי פרגוסון היו כמה הצלחות נקודתיות מאד (גביע ועוד גמר, מקום שני בליגה, זכייה בליגה האירופית), אבל בסך הכל המצב די עגום והמיקום הממוצע של יונייטד בעונות הללו הוא 5 בלבד, קילומטרים מהמאבק על התואר לרוב.
לוס אנג'לס לייקרס:
נדלג כעת אל מעבר לים. נכתב כאן קודם שהבעיה הכללית של מכבי חיפה היא חוסר היכולת להתקיים כמועדון בעולם הספורט המודרני. פעם זה המאמן, פעם השחקנים, הצוות המקצועי, הבעלים - אפשר להאשים את כולם. אבל השורה התחתונה רחבה יותר מבעיות ספציפיות.
ובהשוואה הזו, הלייקרס הם הקרובים ביותר. הם ניסו ושינו והחליפו מאמנים וג'נרל מנג'רים והצליחו לפנות מקום כדי שלברון יבוא, רק כי קוראים להם הלייקרס והם ב-LA וכלום לא עובד. נאדה. קינג ג'יימס נחת בעיר ונתן את העונה החלשה ביותר שלו ושל קבוצה שלו ב-15 השנים האחרונות.
גם במקרה של הלייקרס כבר ניסו להצביע על כולם. הבעלים ג'יני באס, שלא מסוגלת להתקרב לקרסוליים של אבא שלה, מג'יק שנכנס והרעיל את המערכת ואז ברח ממנה, רוב פלינקה שעושה עבודה איומה בתפקיד ה-GM (אחרי ששרף את המועדון עם החוזה האחרון לקליינט שלו קובי בראיינט), השחקנים הצעירים, השחקנים הוותיקים, הקשר בין השחקנים הצעירים לוותיקים.
לכולם יש חלק בכך שללייקרס יש ממוצע משפיל של 27.1 ניצחונות לעונה בשש העונות האחרונות ושהם בשוויון עם הניקס בכמות הניצחונות הנמוכה ביותר ב-NBA בתקופה הזו. הניקס עם פסאודו-מועדון גדול, עם שתי אליפויות וכמה ביקורים אקראיים בגמר ואולם בלב מנהטן. הלייקרס הם באמת מועדון עצום, כזה שכמעט כל השחקנים הטובים אי פעם עברו בו וכזה שזכה בתארים באופן קבוע לאורך השנים, והם התרסקו לגמרי כי לא הצליחו להסתגל וראו איך מועדונים אחרים משחקים מודרני יותר ומתקיימים מודרני יותר.
אולי עם אנתוני דייויס זה ישתנה, אבל הנה, חזרנו ל"אולי".
