סיום המשחק בין בית"ר ירושלים למכבי תל אביב. איתי שכטר צועד לכיוון היציע הצהוב כשהוא מלווה בבנו החמוד. השניים פוסעים בצוותא במעין הליכה ברווזית, כאילו תיאמו את הצעדים הצולעים עוד בבית. בעוד אני בוהה בשניים ומחייך נוכח הכוריאוגרפיה המדהימה, נופל לי האסימון: איתי שכטר חייב להיות בנבחרת.
שכטר הוא החלוץ הטוב ביותר בליגה ואני לא אומר את זה בזכות צמד השערים במחזור הראשון. למעשה, הוא החלוץ הישראלי הטוב בליגה כבר תקופה ארוכה. מאז הגיע לבית"ר ליתר דיוק. הוא משלב בתוכו מספר יכולות שהופכות אותו לכזה, גם כשהוא לא כובש. הוא מאוד מהיר עם הכדור, יש לו יכולת טכנית גבוהה, שמירה על כדור משובחת וכדרור פנטסטי. ואם לא די בכך, הוא מאיים על השער באופן תמידי ועם זאת, עדיין מאוד קבוצתי.
אני חייב להודות כי עד שהגיע לבית וגן לא אהבתי אותו כשחקן. גם לגבי אישיותו היו לי הסתייגויות. זה התחיל במכבי נתניה והפועל תל אביב, שם הוא היה מאוד סוליסט ושידר גם משהו שכונתי על סף השחצני.
זה המשיך כשההרפתקה הקצרה באירופה הסתיימה בסיבוב כושל בגרמניה ואנגליה והחזירה אותו למתחם חודורוב. אם לא די בכך, גם הקדנציה השניה בהפועל תל אביב, שהתאפיינה בעיקר בבינוניות, יחד עם הניסיון הצולע בנאנט הצרפתית, שסיים לו את החלום האירופי סופית, הביאו אותי למסקנה ששכטר הוא אוברייטד. שהוא לא בנוי לשחק ברמות הגבוהות.
הסלידה הגדולה שלי ממנו היתה לא באשמתו. ההתעקשות של אלי גוטמן לשלב אותו בסגל הלאומי כאילו בכח, כנגד היכולת שלו על הדשא במכבי חיפה, נראתה לי, כמו לרבים אחרים, כמעין קומבינה, הפנתה את האש אל החלוץ ועשתה לו רק נזק. בקיצור, המאמן אולי רצה לברך, אבל יצא מקלל.
שכטר הגיע לבית וגן כאנדרדוג. מעטים חשבו שהוא יכול לשחזר את ימיו היפים ולא נתנו לו סיכוי גבוה להצליח. ביניהם גם אני. ההליכה הצולעת שלו והעדר החמצן אחרי חצי שעה, גרמו לי לחשוב שהשחקן יכול לתלות את נעליו.
ואז הכל התהפך. לפני כשנתיים יצא לי לדבר איתו על המראה שלו במהלך משחקים. על החזקת המותניים, ההליכה הצולעת והפרצוף הסובל שמשדרים לכל העולם שהוא אוטוטו מתעלף. הוא בדיוק התיישב לאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל של מלון אלדן עם עידן ורד, עוד פליט מכבי חיפה שחזר לפרוח בבית"ר. הוא לקח ביס מהחביתה, חייך ואמר שהוא מודע לזה, אבל זה רחוק מהמציאות.
אחרי כל ספרינט, יש לו כושר טוב ומהירות מחשבה ופעולה גבוהה מאוד. הוא הסביר שהוא פשוט שחקן אנ-אירובי ולא אירובי. ובמילים פשוטות: הוא לא השחקן שיהיה כל הזמן בתנועה למשך 120 דקות. ההפך. הוא פועל בפיקים קצרים של 10 שניות מקסימום, שם הוא מגיע לשיא המהירות, פותח פערים משחקני ההגנה ומביא את היכולות שלו לביטוי. אח"כ הוא צריך לנוח כמה דק כדי להחזיר לגוף את האנרגיה הדרושה לפעולה הבאה.
פתאום גיליתי שכטר אחר. שונה לגמרי מהתדמית שנבנתה לו בארץ. שכטר חביב, צנוע, אמיתי, מקצועי ורעב. אולי אלה השנים שחלפו, הניסיון שרכש ואפילו הכישלונות שצבר שעיצבו אותו, ואולי הוא היה כזה מההתחלה, בשורה התחתונה, אחרי שיחה אחת איתו, היה ברור לי שהוא יצליח בבית"ר.
מאז ועד היום הוא ניפק קבלות על הדשא ומחוצה לו בלי סוף. בישל, חייך, כבש, שמח, רץ, בכה, עבד ובעיקר התחבר מצוין למועדון ולקהל. שכטר הפך למניה בטוחה כפי שהיה בתחילת דרכו, רק בלי מניירות של כוכב, בלי לשדר שחצנות ובלי להיות אגואיסט.
לפני שבוע כאמור, הבחנתי בשכטר צועד על הדשא כשהבן שלו צולע לצידו בדיוק כמוהו וחייכתי. 'לא עצלנות, לא עייפות ולא חובבנות. גנטיקה זה כל הסיפור", חשבתי לעצמי, 'עכשיו רק צריך ששכטר יוזמן לנבחרת, ייתן שם את מה שהוא נותן בבית"ר ויוריד את הקוף של גוטמן מהגב'.
