לפני שנתיים, כשהפועל באר שבע פתחה את העונה עם שלושה נצחונות רצופים, עמדתי בפינת הקפה בערוץ הספורט ודיברתי עם אחד הקולגות שלי על ימי האליפות של הקבוצה.
סליחה, על איזה אליפות בדיוק אתם מדברים? שאל אותי בחורצ'י'ק נחמד בחיוך תמים. תקעתי בו מבט חודר, כדברי המשורר. רגע, אתה לא זוכר שבאר שבע זכתה באליפות ב-1975, שאלתי. ואז קלטתי, הבחור נולד לפחות 10 שנים אחרי שנומה וברד חוללו את הנס. אין לו מושג. זה היה כל כך מזמן שאין כמעט עדויות.
אבל למרות שעברו 40 שנים, מבחינתי זה היה כמו אתמול. ואני זוכר כל משחק, כמעט כל שער מאותה עונה מופלאה – שחזרה על עצמה שנה לאחר מכן עם אליפות שנייה. הייתי בן 14, ולא החמצתי אף משחק בית. לא אני ולא כל החברים שלי. עם ערן נסעתי למשחק מול בית"ר בימק"א, באמצע החורף, באוטובוס של האוהדים, שנסע דרך חברון המושלגת. כשהאוטובוס נכנס לירושלים הצצתי החוצה מהחלון וראיתי שאנחנו ברחוב ניסים בכר. "לא נורמלים הירושלמים האלה", אמרתי לערן. "בית"ר עוד לא זכו באליפות, וכבר קראו רחוב על שמו של המאמן שלהם".
למשחק המפורסם מול מכבי נתניה לא נסעתי, אבל יומיים לא יכולתי לישון בגללו. לעולם לא אשכח את עיתון "חדשות הספורט" של יום שישי, שהעברנו מיד ליד מול שער בית הספר. הופיעה שם תמונה גדולה, עם שני אוהדי באר שבע מניפים שלט גדול: 'מוטל'ה חזרת לשווא, לברד ונומה רגלי זהב'.
מוטל'ה שפיגלר, שחזר מצרפת, לא עזר אז לנתניה. כשהיא קיבלה פנדל גורלי לקראת הסיום, הוא פחד לבעוט. זוהר סלומון ניגש והחמיץ. 40 שנה עברו, אבל אני זוכר כאילו זה היה אתמול, מה נכתב בעיתון של יום ראשון: אוהד באר שבע: "אם מהשמים קבעו שנהיה אלופים, גם פנדל לא ייכנס לשער שלנו".
זו הייתה אהבה. אין מה לדבר. נומה וברד (וגם אלון בן דור ואפרים צבי ורפי אליהו) היו האנשים שחלמנו עליהם בלילות ורצינו להיות כמותם. האמת, תחושות מוזרות עוברות בי כשיוצא לי להיפגש בשנים האחרונות עם שני הסבים החביבים האלה.
אחד הזכרונות הראשונים שיש לי זו הצעדה בשבת בצהריים לעבר האיצטדיון, שקראנו לו ככה: "האיצטדיון". למרות שהוא היה בהתחלה בסך הכל חור גדול. אני זוכר אותי ואת אבא הולכים ביחד, יד ביד, כשמסביבנו עוד הרבה אנשים, וכולם צועדים לאותו כיוון. לפתע הגענו למכתש חפור באדמה, ולמטה היה מגרש של דשא. לפי החישובים שלי זו הייתה שנת 1966 והפועל באר שבע הייתה קבוצה קטנה בסוף העולם ששיחקה אז בליגה א'. אבל את כל זה כמובן שלא ידעתי. וזה ממש לא עניין אותי. וגם אין לי מושג נגד מי באר שבע שיחקה באותו יום.
לא היה אז איצטדיון בבאר שבע. לא היו חומות. הייתה רק גדר שהקיפה את המכתש הזה, את הבור הגדול באדמה, ואנשים היו מתיישבים על מדרונות החול שמסביב. לא היו טריבונות, לא היו מושבים. רק חול וחול. אבא שלי היה לוקח איתו כל שבת בצהריים כסא עץ מתקפל קטן, שאותו הוא היה מניח בזהירות על החול. משתדל שיישאר יציב.
אחר כך בנו את החומות. אני והחבר'ה היינו מנסים להתפלח פנימה בשיטת 'דוד, תכניס אותי'. והמבוגרים היו דוחפים אותנו פנימה ואומרים לסדרן: "תכניס אותו, זה הבן שלי". אחר כך בנו שתי טריבונות של מושבי אבן, ששם היו יושבים המיוחסים. כדי להיכנס לשם היה צריך להיכנס דרך מנהרה ארוכה וחשוכה, שהזיכרון הכי חזק ממנה זה ריח השתן החריף שנדף מהקירות. החלום שלנו היה לשחק על הדשא. אז היינו מגיעים אחרי הצהריים ואם השער לא היה נעול ה יינו עולים על הדשא עם כדור ובועטים לשער, עד שהסדרן היה מגרש אותנו בקללות.
בסוף החלום התגשם. בערך. מחזור 20 בעונת 1974-5. הפועל באר שבע מארחת את הפועל כפר סבא. המסורת אז הייתה שבמחצית משחקות קבוצות מליגות השכונות. זה היה התור שלנו, קבוצת "תדיראן". שיחקנו וניצחנו את "הכותל" 0:1. עומרי כהן הבקיע את השער ואפילו זכה לאיזכור בעיתון "מעריב" למחרת (כי הבן של כתב "מעריב" יצחק שתיל שיחק בקבוצה שלנו).
גם באר שבע ניצחה 0:1 ועלתה למקום הראשון, ממנו לא ירדה עד סיום העונה. השער? נו ברור. ברד במסירת אמן בדקה ה-90 לנומה, שהכניע את יאיר נוסובסקי. אמרתי לכם. כאילו זה היה אתמול. וסרמיל, זה שמבחינתי תמיד היה ונשאר "האיצטדיון", כבר לא קיים בעצם. עוד מעט יעלו עליו הבולדוזרים ותוקם שכונה של מגדלים מודרניים. הפועל באר שבע תעבור לשחק ב"טוטו-טרנר" ואולי גם תזכה שם באליפויות. אני אשמח כמובן, אבל הזכרונות ימשיכו להדהד ממקום אחר.
וסרמיל היה איצטדיון מיושן, מכוער, ששייך לשנות ה-60 במקרה הטוב. אבל מבחינתי הוא היה ונשאר "האיצטדיון" היחיד בעולם. זה שבו התאהבתי בכדורגל, זה שבו התאהבתי בהפועל בר שבע. זה שממנו הכל התחיל.
