הביטוי "משחק העונה" הוא, בעיניי, אחד הביטויים השחוקים שיש בעולם הכדורגל. למעשה, כל מפגש בין קבוצה שבמקום הראשון לקבוצה שבמקום השני יכול להיקרא (והרבה פעמים גם נקרא "משחק העונה"). מעטים המשחקים שבאמת היו כאלה שמכריעים עונה שלמה. ולכן, לדעתי המשחק הקרוב הוא לא כ"כ "משחק עונה", אלא משחק על עונה. משחק על עצם השאלה האם יש לנו עונה פעילה, כזו שבה יכולות להיות התפתחויות, או שמעשית - העונה נגמרה.
אבל מעבר לשאלה מי תזכה באליפות (ורק ניצחון של מכבי חיפה יטיל ספק בכל הקשור לתשובה), המפגש בין מכבי תל אביב למכבי חיפה הופך להיות גם סוג של מאבק אידיאולוגי בכל מה שקשור לכדורגל: מה עדיף בתהליך של בניית קבוצה, האם בחירה נכונה של זרים - או יצירתו של סגל ישראלי חזק ויציב, שעליו אפשר להוסיף זר טוב פה או שם.
כי כשמסתכלים על ההרכבים של שתי הקבוצות - זה כמעט דיכוטומי. מכבי תל אביב, בהרכב הקלאסי שלה, היא קבוצה ישראלית כמעט לגמרי. למעשה, יש לה רק שני שחקנים זרים דומיננטיים וחשובים - אחד הוא, כמובן, מילסון (מועמד לגיטימי ביותר לתואר שחקן העונה), והשני הוא אנריק סבוריט. זהו.
כל יתר התשעה מגיעים מכאן - השוער הבכיר הוא ישראלי, רוב ההגנה, כל הקישור (פרץ-קניקובסקי-ואן אובריים, שאמנם לא נולד פה אבל מדובר ביהודי), וכמובן ההתקפה שבמיטבה מבוססת על היכולות של ערן זהבי. הזרים האחרים שרשומים בסגל - הנרי אדו, קיקו בונדוסו, דריק לוקאסן - ממלאים, בסופו של דבר, תפקיד די זניח בקבוצה הנוכחית.
מנגד, מכבי חיפה של בכר - וגם של דגו - היא קבוצה עם זרים דומיננטיים, וגם כאלה שהתחילו כזרים והפכו למתאזרחים. עבדולאיי סק, פייר קורנו, פרנטזדי פיירו, לורנצו שימיץ` והמתאזרחים עלי מוחמד ודניאל סונדגרן - וזה כשמתעלמים מהעובדה שהיה להם את צ`ארון שרי, שעזב. כמעט כולם שחקנים משמעותיים, דומיננטיים, כאלה שכמעט אי אפשר בלעדיהם.
נכון, יש להם את ענאן חלאיילי וליאור רפאלוב ודין דוד, אבל יש תחושה שמה שהעלה את מכבי חיפה לליגת האלופות בעונה שעברה היו קודם כל השחקנים הזרים שלה. כמה זה היה משמעותי, אפשר לראות בתהליך שבו היא אזרחה חלק מהזרים - כדי לפנות מקום לזרים חדשים.
אפשר למדוד את זה גם מספרית: 5 הזרים של חיפה שיגיעו למשחק העונה שיחקו 7107 דקות העונה, כבשו 17 שערים ובישלו עוד 3, בעוד במכבי ת"א 6 הזרים שיחקו 5211 דקות, כבשו 7 שערים ובישלו עוד 6. מילסון, אגב, חתום על 6 מהשערים האלה ו-4 מהבישולים.
ייתכן מאוד שזו לא החלטה מודעת, אבל עם המגמות קשה להתווכח - מכבי תל אביב ומכבי חיפה נמצאות בשני צידיו של ויכוח גדול. מה נכון ומה לא? כמובן קשה לדעת. יש קבוצות שהצליחו עם בסיס ישראלי ויש קבוצות שהצליחו עם בסיס זר, ואף פעם זה לא מוחלט. אבל הנה כמה טיעונים לכאן ולכאן.
בעד ההתבססות על זרים - אפשר לדבר על אירופה. בסופו של דבר, כשמגיעים למפעלים האירופיים ומנסים לצמצם פערים מקבוצות חזקות בליגות טובות יותר - קשה לנצח עם ישראלים. כל קבוצה גדולה שעשתה קמפיין טוב באירופה - הפועל ת"א 2002, מכבי חיפה 2003, הפועל ת"א 2010 או מכבי חיפה 2023 - עשתה את זה קודם כל בגלל הזרים. השקעה טובה בשחקנים זרים, מצליחה להביא לך את ההצלחה האירופית - שמייצרת דיבידנדים לאחר מכן.
וגם בליגה הישראלית, פעמים רבות, זרים טובים מסוגלים לעשות את ההבדל. הפועל באר שבע של 2016-2018 היא כמובן אליניב ברדה ומאור בוזגלו ומאור מליקסון, אבל לרוב היא קשורה בפגיעות "בינגו" בארבעה זרים - אובידיו הובאן, ג`ון אוגו, מיגל ויטור וטוני וואקמה. כשארבעת השחקנים האלה התלכדו, הם אלה שהפכו את באר שבע לקבוצה הטובה וההיסטורית - זו שלא רק לקחה אליפויות בשרשרת בישראל, אלא גם הביאה את באר שבע להישגים בלתי נתפסים מחוץ לישראל.
בכל מה שקשור להתבססות על ישראלים - אפשר לדבר על התהליך. נכון, גם ישראלים כוכבים (ע"ע אוסקר גלוך או דניאל פרץ) בסופו של דבר מתפוגגים ועוברים לכסף הגדול - אבל בשורה התחתונה, הרבה יותר קל לבנות באופן ארוך טווח על השחקנים המקומיים, מאשר על זרים. כי זר שעושה עונה טובה או שתיים בישראל, גם בקבוצות כמו מכבי ת"א או מכבי חיפה, מיד מעורר עניין ועלול "להיטרף" על ידי דג גדול יותר. אצל ישראלים יש יותר מרווח נשימה, ואפשר לשמור אצלך - כמובן, בעזרת יכולות כלכליות גבוהות כמו של גולדהאר - שחקנים איכותיים.
בהנחה הסבירה ששחקן כמו דור פרץ כבר עשה את הסיבוב שלו באירופה, וגם ערן זהבי די החליט עם עצמו שכאן הוא הולך לפרוש - ברור שה-DNA של הצהובים, לא רק העונה אלא גם קדימה - וזה מאפשר למערכת הרבה יותר יציבות בכל הקשור לבנייה. יש עוגנים, שעליהם אפשר להוסיף בינגו אחד או שניים (ע"ע ההצלחה המרהיבה בבחירה במילסון), כדי לרוץ ולהגיע להישגים.
וכן, יש גם את מה שהתחוור לנו השנה, כתופעת לוואי של אסון ה-7.10. בסופו של דבר, במצב הבטחוני הרעוע שמלווה - וכנראה עוד ילווה אותנו - מאוד קשה לשמור על הזרים. בעוד מכבי חיפה נאלצה להיאבק עם כל זר וזר שיחזור, מכבי תל אביב - שאצלה היו זרים בסגל, אבל חלקם בקבוצה לא היה עד כדי כך משמעותי (שוב, למעט הדוגמא הבוהקת של מילסון שמוכיחה ההפך), פשוט רצה עם הבסיס הישראלי שלה - וזה אפשר לבצע לה את אותה ריצה בחודשים שאחרי המלחמה, בזמן שמכבי חיפה עוד קרטעה פה ושם.
אם תרצו, זו הברירה בשאלה שאנחנו מציבים כאן - יציבות או איכות. האם להשקיע בקרם דה לה קרם, בידיעה שייתכן מאוד שתוך שנה או שנתיים הם כבר לא יהיו פה; או שההשקעה צריכה להיות בשחקנים המקומיים, אלה שמחוברים יותר למערכת ויותר סביר שיישארו לטווח הארוך?
כמובן שהשאלה הזאת היא קצת דיכוטומית מדי. מכבי חיפה, בינואר, כן חיזקה את עצמה עם כמה ישראלים - בראשם גדי קינדה; וגם היעדרם של זרים טובים במכבי תל אביב הוא לא בהכרח אידיאולוגיה, אלא יותר משהו שהם ינסו לתקן בשנה שעברה. שתי הקבוצות הן בסופו של דבר הישגיות, אבל כאמור אי אפשר להתעלם מהמגמה. וייתכן שההכרעה הגורפת לטובתה של מכבי תל אביב בעונת 2023-24, תלמד משהו על הכיוון של הקבוצות הישראליות בשנים הקרובות. הדג נחש קראו לזה "חומר מקומי".
