ברכת השמש
לפני הכל, את הטור האחרון לעונה זו אני רוצה להקדיש לאחד הלבבות הכי גדולים שלבשו ירוק אי פעם, שחקן ואיש גדר, סאן מנחם. זה לא רשמי, אבל ככל הנראה, זו הייתה עונתו האחרונה של סאן כשחקן פעיל.
אמנם אנחנו שרים את זה על מוחמד אבו פאני, אבל אין ספק קל שבקלים - סאן מנחם הוא משוגע לגמרי, ודפוק בדיוק כמונו, אם לא הרבה הרבה יותר. אין דרך אחרת להסביר את משאלת המוות שיש לבחור היקר הזה בכל רגע שהוא על הדשא, קופץ כמו פעלולן קולנוע לגבהים לא אנושיים, מוכן לשים את הראש שלו, פשוטו כמשמעו, עבור כל כדור. עבור הקבוצה והסמל הירוק על החזה. לא מסוגל לשלוט בעצמו, חייב לזרוק איזו יציאה אחרי ניצחון ענק בדרבי, בדיוק כמו אחד מאיתנו. ילד מהצפוני על הדשא.
מי היה מאמין שהבחור האלמוני מרמת השרון, שהושמץ ונקטל, שעבר איתנו את כמעט כל שנות הדרעק והדרדרים, יהפוך להיות אגדת מועדון. שחקן כל כך אהוב, כל כך משמעותי עבור כל האוהדים. סאן תמיד מדבר על ה"קודש" והזכות שבלהיות שייך למועדון כמו מכבי חיפה, ואין מקפיד בקודש הזה, במילים ובמעשים, כמו סאן.
תודה על כל רגע שנלחמת בעבורנו, אח ירוק. ממשיכים הלאה ביחד, לתפקיד הבא שלך איתנו.
הכוכבים (על הכדור)
אולי אתם לא זוכרים, אבל העונה הזו גם החלה מתישהו בעברכם. ובפתיחת העונה האינסופית הזו, זכינו להיות עדים ושותפים לקמפיין מוקדמות מפואר, מלא ברגעי הכרעה והתעלויות. החאווה של חזיזה מול אולימפיאקוס בבית, המופע של פרנזי בפיראוס, השחיטה הקפריסאית הכשרה בסאונה של סמי, הגול הלא ייאמן של דניאל והגול העוד יותר לא ייאמן של מילאן פבקוב הקדוש.
וכל אלו היו רק הקדימון!
בשלב הבתים, זכינו להתחכך מול אלופי עולם, לקבל שיעורי כדורגל מהגדול מכולם אי פעם, הפרעוש, ומהסגן שלו, הצ'יטה חסרת הרחמים. מי בכלל חשב על אפשרות שבה אנחנו עומדים ומקללים את אמא של מסי וניימאר בחימום בסמי עופר, מי בכלל דמיין את שבירת הבצורת של 13 שנים עם השער מרעיד העולמות ומחריב האיצטדיונים של צ'ארון שרי.
מי האמין שנזכה לראות את עומר אצילי מתעלל באימפריה כמו יובנטוס בסמי עופר, כמו שהוא מתעלל בקרית שמונה ונתניה.
מי האמין? ברק האמין. ובכוח אמונתו, הדביק את המערכת כולה ואת הקהל הגדול והקדוש הזה בטירוף ליגת האלופות. גדשנו כל יציע, קרענו את ליסבון, טורינו ופריז בתהלוכות ענק עטורות עשן, שבנו אל המפעל הגדול ביבשת בכדי לכפר על הביזיון המאופס של הפעם הקודמת והצלחנו, לפרקים, גם להסתכל בלבן של העיניים למפלצות כדורגל.
ליגת האלופות היא תמיד חודש של פנטזיה, חלום מתוק. אפילו לקבל בראש שם זו חוויה בפני עצמה, וקבל קיבלנו בראש. עכשיו, מוטלת על המועדון האחריות והמשימה של לשוב אל המפעל הזה בהקדם האפשרי. ההרשמה לפנטזיה חדשה נפתחת ממש עוד מעט, בתחילת יולי. אנחנו נהיה שם.
הכוכב
עד לעונה הנוכחית, חוברה אצל כל קבוצה ישראלית הפסגה שהיא חוויית ליגת האלופות באופן אוטומטי עם השפל שהוא חוויית אובדן התואר ברמה המקומית. אבל מכבי חיפה הנוכחית, היא לא עוד קבוצה ישראלית, והקהל הירוק כולו התגייס השנה בדבקות דתית למשימת שבירת עוד תקרת זכוכית ומוסכמה כובלת בכדורגל הישראלי. יותר מזה, הקרב השנה לא היה רק על אליפות, אלא על ציון דרך בתולדות המועדון והסמל - תוספת הכוכב לכבוד אליפות מספר 15.
על פניו, מדובר בתוספת גרפית פשוטה. כולה עוד כוכב לסמל, עבודה גרפיקאית של 15 שניות בלחץ, כולל ה-SAVE. אבל גם הזוכה באליפות מקבלת כולה צלחת, והזוכה בגביע מקבלת כולה ואזה מוזרה וחסרת תועלת. כדורגל הוא ענף שמקדש סימבוליות, אמונות טפלות ומיסטיקה. דברים הם אף פעם לא מה שהם נראים רק על פני השטח. כשם שהצלחת שמקבלת האלופה בסוף העונה מסמלת את הדרך והעבודה הקשה שהושקעה בכדי להשיג אותה, כך גם במקרה הכוכב: זה לא הכוכב הפיזי עצמו, מן הסתם, זה בעיקר המסע שנדרש בכדי להשיג אותו.
במובנים רבים, האליפות השלישית בעידן בכר קיבלה את הדלק שלה ממסע הרדיפה אחר הכוכב. נוסף על הצלחת המיוחלת והנדרשת תמיד במחוזותינו, הרדיפה אחר הזכות להיות שותפים להיסטוריה, לעיצוב דמותו וסמליו של המועדון ברוח הישגיו.
מכבי חיפה מבטיחה את האליפות בהצגת כדורגל באותו התאריך הארור שבו הפסידה אליפות על הפרש שערים בעונת ליגת האלופות הקודמת שלה. כל הסמליות הזו, שבירת המוסכמות והטאבואים של הכדורגל הישראלי, טענו את הזכיות בשתי העונות הקודמות ביתר משמעות, והפכו אותן מאירועים מבודדים אך משמחים ליצירת אמנות אחת, שלמה.
וכמו כל טרילוגיה טובה (שר הטבעות, לא איש של סטאר וורס, מצטער), פרק הסיום היה המפואר מכולם. אינספור טוויסטים, שיאים מדהימים ורגעי שפל מרסקים. דרך הררית, ארוכה, מפרכת, מלאת פסגות ועמקים, שהסתיימה בדריכה מוטרפת על דוושת הגז ובשלושה משחקי שיא, שיישארו לעד כשאיפה ודוגמא לכל קבוצה שתהיה למועדון לדורות הבאים.
מעתה, כשנתבונן בסמל הירוק הרקום על חולצת המשחק החדשה, נזכור ונוקיר כולנו את המאמץ המשותף, האומץ, המסע רב השנים ומלא הקסם שעשינו בכדי להשיג בעמל רב את הכוכב השלישי. וזו רק ההתחלה. גלקסיה שלמה ומופלאה, עמוסת כוכבים, עוד מחכה לנו, ואפילו השמיים הם כבר לא הגבול. יאללה, ננוח קצת והופ, לחמם מנועים לקראת הטיסה אל עבר הכוכב הרביעי.
ספירת העומר
יש משהו מקומם, אפילו מעליב, בביזבוז הזמן והשחתת הכספים שהושקעו בקמפיין בחירת שחקן העונה. למה בכלל לנסות להתחכם, להעמיד מועמדים, לייצר מראית עין של תחרות, עבור השאלה הרטורית בתולדות האנושות (למעט השאלה "בא לך פיצה?", כמובן). הייתם משקיעים את הזמן והכסף בפעילות צדקה כלשהי במקום, כי הייתה רק אופציה אחת שבה אדם שפוי בדעתו, מפוכח ומבין עניין יכול לבחור כשחקן העונה. מי אם לא שחקן העונה שעברה, מר עומר אצילי.
איך תתעלה על שנה שבה נתת 20 שערים ו-10 בישולים? פשוט, תיתן 21 שערים ו-13 בישולים, ים של שערי הכרעה, יותר קלאץ' משיעור נהיגה במרכז הכרמל. בתכלס, אצילי כבש ובישל אפילו יותר, אבל היו כמה שהמנהלת לקחה בגלל ה"חברה לסטטיסטיקות" ששכרה (שנכנסת לפעילות, משום מה, רק כשמדובר במכבי חיפה).
זללן אליפויות, מפלצת, חיה רעה, ענק כדורגל, אחד השחקנים הגדולים ביותר שפיארו את המדים הירוקים ביכולותיהם, הסיבה לכך שהאור בסמי עופר בוהק למרחקים בשלוש השנים האחרונות. אשרינו שזכינו, ולעוד שנים רבות ומשותפות יחד. ובואו, אוהדי יריבות יקרים, ניישב את העניין, אחת ולתמיד - אין לעלק מוסר שלכם דבר וחצי דבר עם השנאה היוקדת לעומר אצילי. למה שיש לכם כנגד לאצילי קוראים בשם אחד, ירוק במיוחד: קנאה.
דו(לב)
עד למשחק האחרון בסמי, לדולב חזיזה לא היו שערים נגד מכבי תל אביב. לא במדי מכבי חיפה, לפחות. כמה סמלי שאת השער החשוב ביותר מול מכבי תל אביב בכל שלוש השנים, בעיתוי הכי קריטי שרק יכול להיות, עשה השחקן שהציג את מסלול ההתבגרות וההבשלה הגדולים מכולם במכבי חיפה.
יותר מהחשיבות של השער, זו הייתה גם הדרך שבה נכבש - במלחמה חסרת פשרות, כנגד כל הסיכויים, כשכל מה שעבדנו עליו עונה שלמה עמד לרדת לטמיון. במהלך שאף שחקן בליגת העל לא היה מנסה לבצע מלבד אותו דולב.
זו הייתה העונה הכי חלשה מספרית של חזיזה במכבי חיפה, בליגה לפחות. לאחר שכיכב בקמפיין המוקדמות ובשלב הבתים, הגיעה פציעה שעיכבה את דולב וגרעה אותו מהסגל. ועדיין, זו הייתה השנה שבה דולב חזיזה הפך להיות משחקן בעל אופי שכונתי ופזיז לפרקים למנהיג, עמוד תווך בקבוצה.
אפילו הירידה במספרים נבעה מהעלייה ברמת האחריות שברק בכר הניח בידיו ורגליו של דולב. התפקוד על כל הקו בשלושה בלמים אולי עלה לו בשערים ובישולים, אבל שירת לאין ערוך את הקבוצה ומטרותיה. הוויתור הזה על התהילה האישית והיוקרה שנותנים המספרים לטובת הקבוצה מעידים כאלף עדים על התהליך המופלא שעבר איתנו נער הפלא לשעבר וגבר העולם בהווה, דולב חזיזה. שחקן שכולו לב, נחישות ואופי. סמל ירוק.
דיו, סבע!
בפעם השלישית ברצף, הרכש של חלון ינואר היה זה שהכריע את הכף. הפעם, הגיע תורו של האריה ממג'ד אל כרום להיות זה שייתן את האקסטרה, האנרגיה והרעיונות החדשים בכדי להטעין את המצבר הירוק לרייס האחרון אל עבר הפסגה.
מה שהוא עשה בשלושת המשחקים האחרונים זה על גבול הלא חוקי, נפתח לו לגמרי והוא התחיל להפציץ ללא רחם מכל כיוון, כולל כמה שערים פשוט משוגעים. סקורר מחונן שהוא גם קוסם כדורגל, שחקן עם איכויות טכניות ושכליות לא הגיוניות ואומץ לא מוסבר, כזה שקונים בשבילו כרטיס. מכבי חיפה על מלא.
זה לא יהיה פשוט, אבל מכבי חיפה חייבת לעשות כל מה שיידרש, מוכן גם למגבית לאומית ירוקה, בכדי להשאיר את דיא סבע בקבוצה לעוד שנים קדימה. אין כמעט שחקנים כאלה, פשוט אין.
הדובדבן שבקצפת
הריטואל הקבוע - פותח חזק, נרדם טיפה לקראת האמצע-סוף, ומתעורר שוב במאני של המאני טיים. אמנם יעקובו היה, בסופו של דבר, שחקן טוב יותר ממנו, אבל זו הייתה השנה שבה צ'ארון שרי ביסס את עצמו כשחקן הזר הגדול והחשוב ביותר ששיחק בעבור מכבי חיפה. ירושת סרט הקפטן מנטע לביא, ההופעות בליגת האלופות, השער הסנסציוני מול פ.ס.ז' בבית, ובעיקר, ההנהגה והדומיננטיות בשושלת האליפויות המפוארת ביותר בתולדות מכבי חיפה. מנהיג במלוא מובן המילה, רגל שמאל הולנדית ולב ירוק. שחקן היסטורי.
הבית
שמונה עשר משחקי בית, שבעה עשר נצחונות. תיקו אחד, נגד פאקינג ריינה(!!!!).
סמי עופר זה לא מבצר, זו מטחנת בשר שניזונה מיריבות, זה תנור תעשייתי. כל דבר שנכנס אליו מותך מיידית מהחום והטירוף שמוקרנים מהיציעים אל הדשא. אנרגיה מטורפת כבר מפתיחת המשחק עם שירי הפתיחה, "ירוקה שלי" ו"עד סוף העולם" , שואו ביציעים ועל הדשא לאורך כל המשחק. ושאלוהים ירחם עליכם ברגע שאנחנו מתחילים את ה"שה לה לה".
בשנה האחרונה, טירוף סמי עופר גדל ועלה על גדותיו למימדים שגם אני לא האמנתי שיגיע. הקהל קונה כרטיס בכדי להיות חלק מההצגה, וההצגה ביציעים גדולה כמו ההצגות על הדשא, לעתים אפילו משמשת כגורם מניע וגיים צ'יינג'ר.אפילו העובדה שאובדן הנקודות היה מול ריינה (ושגם הוא, אגב, היה שוד לכל דבר עם פנדל חוקי במאת האחוזים שנגנז לזכותנו) מהווה קוריוז ופרט טריוויה סופר משעשע לעתיד.
ה-משחק
איך אפשר לבחור? היו כל כך הרבה משחקים מרגשים מול יריבות פאר בקמפיין האירופי, רגעי תפנית מרגשים ולא ייאמנו, כבר הפסקנו לספור מהפכים בירוק וגם שערים בדקה ה-90 יש מלוא הטנא. אבל משחק אחד, בבית, מול אשדוד, היה זה שזיקק באופן המדויק ביותר את החומר הווינרי ממנו עשויה מכבי חיפה של בכר.
בעשרה שחקנים, בפיגור שער, פנדל נוסף נשרק לאשדוד. אין תסריט סביר אחד שבו מכבי חיפה מסיימת את המשחק הזה אפילו בתיקו. אבל בזכות הסינרגיה המדהימה בין הקבוצה לקהל, הדחיפה השיעית מהיציעים והנחישות והגבורה הלא הגיוניים שהפגינו השחקנים בירוק על הדשא, הצלחנו לצאת עם שלוש נקודות שכולן אופי.
הליגה חלשה
לא חושב שהייתה עונה אחת בתולדות ליגת העל שבה לא ניסו להקטין את חלקה של אלופה בתירוץ הנראה לעיל. הליגה חלשה! שהרי ידוע, בעונה בה זכתה קבוצתכם האהובה באליפות, היא התמודדה מול צ'לסי וסיטי, והיו לליגה שלנו 3 נציגות בשלב הבתים של האלופות. אז בגדול, הליגה הזו תמיד חלשה, היא הייתה כזו בעשר השנים האחרונות, ותהיה כזו בעשר השנים הבאות. ומתחרות לאלופה, מה לעשות, מפסידות נקודות, שהרי אם לא היו עושות כן, היא לא הייתה זוכה באליפות.
אבל נראה שהשנה, באמת צריך רמת ניתוק וחוסר אובייקטיביות משוועת לטעון שמכבי חיפה זכתה באליפות בגלל חולשת הליגה והמתחרות. מכבי תל אביב, להזכירכם, יצרה הקיץ את פרק האיחוד היקר ביותר בהיסטוריה, הביאה בחזרה את כל להיטי העבר, לרבות השחקן הגדול בתולדות המועדון, בכדי לעקור את האליפות מהידיים של מכבי חיפה. באר שבע גם היא לא טמנה ידה בצלחת, וגייסה כל מה שיכלה, עד אפיסת כוחות, בכדי לעצור את הענק הירוק.
והן לא היו קרובות, לא באמת, אפילו לדקה, לעשות את זה.
מכבי חיפה סיימה קמפיין סופר מכובד בליגת האלופות, עם רגעי זהב, שמרה על דומיננטיות וביססה את עצמה בפסגה עם 11 נצחונות רצופים, ולקחה אליפות בכוחות עצמה, מבלי להזדקק לטובתו של אף אחד, בשלושה מחזורים של כדורגל מפואר ונאמן למקור. אחרי סטירת לחי מצלצלת במיוחד בטרנר, מכבי חיפה קמה על רגליה במלוא עוזה, כוחה ותפארתה וסגרה סיפור בסטייל הכי גדול שרק אפשר. עונה מוזהבת של קבוצה היסטורית, לא פחות.
סוף
במהלך הקונצרט אתמול, בין האופוריה והשמחה, לא יכולתי שלא להבחין בתחושת עצב שמתגנבת אליי. לא רציתי שהמשחק הזה ייגמר. רציתי להקפיא את הרגע הזה בזמן, לחיות בלופ מתמיד של משחק ההכתרה המרגש ביותר שלקחתי בו חלק כאוהד. שכחתי כבר מתי ואיך יצאנו לדרך בעונה הזו, שהרגישה כמו חמש עונות שמחוברות יחד.
תש כוחי, פגה סבלנותם של בני ביתי, ועדיין, רציתי להיאחז בזנב האחרון של הרגע היפהפה הזה, בעיקר כי הבנתי ששריקת הסיום תביא גם לסיומו של עידן במכבי חיפה.
זה לא שאני חושב שנהפוך להיות קבוצה חלשה או כושלת, זה לא שאני חושב שזו הייתה ההצגה האחרונה שראינו בסמי עופר לתקופה הקרובה, ממש לא. אבל זה כבר לא יהיה זה. ה"זה" המדהים הזה, מעגל האנרגיה שיצרנו עם ברק על הקווים והקבוצה הזו. אלו היו שלוש שנים מדהימות, ובכל שנה חזרנו חזקים וטובים יותר, עד לקרשנדו המפואר של אתמול ולתוספת הכוכב.
אני עצוב על כך שאנחנו נאלצים להיפרד מהרגע הזה בתולדות המועדון, מהצוות הזה, מהסינרגיה שלו עם הקבוצה ואיתנו, אבל אני גם מאושר. מאושר על כך שזכיתי לחוות כמעט כל רגע בתקופה הזו, ומוקיר תודה על כל רגע, הרגעים היפים הרבים והרגעים הפחות טובים, מהם למדנו והתעצמנו ביחד.
מה יהיה?
גם אני, כמו כל אוהד מכבי חיפה, הוכיתי בתדהמה כששמעתי על זהות מחליפו של ברק בכר. לאחר שיחות ארוכות וממושכות עם מספר דמויות מפתח מהמועדון, נותרתי מוכה תדהמה, אך הרציונל מאחורי המינוי ברור לי הרבה יותר. מינוי של מאמן לא מוכח, כזה שהרקורד שלו באימון בוגרים דל בהצלחות, בלשון המעטה, וכזה שבילה רק שנה אחת כמאמן קבוצת הנוער, הוא בהחלט הימור נועז, מסוכן, ויש שיגידו מסוכן מדי. האם אני הייתי לוקח את אותה ההחלטה? לא יודע. ספק גדול מאוד.
אבל יש כמה דברים שאני בטוח בהם במאת האחוזים: אני סומך את ידיי באופן מלא, בביטחון הגבוה ביותר שניתן, על גל אלברמן והמעטפת במכבי חיפה. גל הוכיח במעשים ובקבלות בשטח שאפשר לסמוך עליו שיקבל את ההחלטה הנכונה ביותר למכבי חיפה. ברור לי לחלוטין שההחלטה נלקחה בשיקול דעת, תוך הבנה של כלל ההשלכות והסיכונים גם על המועדון וגם על צוות הניהול וגל בפרט, והם שלמים עם ההחלטה במאת האחוזים. אם הצוות המקצועי-ניהולי במכבי חיפה מרגיש בטוח מספיק לשים את יהבו ויוקרתו על מסאי דגו, זה בהחלט מפיג חלק מן החששות.
יתרה מכך - החיזוק שמגיע וההצהרות החד משמעיות מצד יענקלה ואלברמן על הרצון ללכת על כל התארים ועל קמפיין אירופי ממושך גם בעונה הבאה מעידים על כיוון מחשבה בריא והבנה שמכבי חיפה לא יכולה להרשות לעצמה לדשדש בעבור אף עיקרון ואף תירוץ לא מתקבל.
תהא זהות המאמן אשר תהא, מכבי חיפה נבנית מתוך כוונה להעמיד לעונה הבאה קבוצה חזקה יותר אף מזו של העונה הנוכחית. חששתי מאוד שתישמענה במסיבת העיתונאים זמירות בסגנון "בנייה לעתיד" ו"סבלנות" על חשבון הצלחות, אבל זה לא הכיוון - וטוב שכך. אין במכבי חיפה טווח ארוך ללא טווח קצר.
כך או כך, את הקרדיט והגב למהלך הזה הם הרוויחו ביושר. חובת ההוכחה על מסאי ועל גל אלברמן, הרבה מעבר לכל בחירה במאמן אחר. ומרגע שמונה מסאי, אני מאחל לו את כל ההצלחה שבעולם, ומייחל שימצה את מירב הפוטנציאל שלו ויזכה להמשיך ולהיות חלק בתהליך צמיחתה ופריחתה של מכבי חיפה מקבוצה למועדון.
אז מה יהיה? אני לא יודע, אף אחד לא יודע. אבל אם נדבוק בשאפתנות, ברעב להצלחה ובשאיפה לתארים ולמצויינות, לטווח הארוך והקצר, אין לי ספק שנהיה בסדר.
IN GAL WE TRUST
ברק
תמיד ידענו שיבוא היום, שבו צריך להיפרד. קיווינו שהיום הזה יהיה רחוק מאיתנו, אבל הנה הוא כאן. בכל תולדות המועדון, לא היה מאמן שזכה לאהבה ולכבוד שזכה בה אתמול ברק בכר מכל הקהל. והוא הרוויח את ים האהבה הזו בזכות מוחלטת. ברק בכר אשכרה הפך את החיים שלי לטובים יותר. הוא העניק לי, לנו, רגעי אושר מטורפים, הוא זקף את קומתנו השפופה והחזיר אלינו את הגאווה העצומה שחשנו בעבר, להיות ירוקים.
ברק בכר הפך את כל מה שהבטחנו לעצמנו שנהפוך יום אחד כמועדון להיות למציאות. הכוח, המנהיגות, הכתפיים הרחבות, החיוך הבטוח הזה שמשדר "זה שלנו" שניה אחרי שמייק אמנגה דפק לנו פצצה לראש בניחוח 15.5. הידיעה שאנחנו יכולים ליפול, אבל תמיד נקום חזקים וטובים יותר. אני לא יודע אם אי פעם ארגיש את תחושת הביטחון והאמונה העיוורת שחשתי ממאמן ירוק.
תודה על הזכות לעבור איתך את המסע הזה, תודה שהזכרת לנו מי ומה אנחנו. תודה שנתת למועדון הזה כנפיים בכוח המילים והמעשים שלך לעוף בחזרה אל הפסגה. תודה ששמחת איתנו ונתת לנו את תחושת הביטחון הכי גדולה שקיבלנו ממי שעומד על הקווים במכבי. תודה על התארים, החגיגות ועל החיבור הכי טוב וחזק אי פעם בין מועדון למאמן. הירוק מכולם, הגדול מכולם, אי פעם.
מאחל לך הצלחה אדירה, ושהמסע האירופי שלך יימשך שנים רבות, ארוכות ומוצלחות. אין לי ספק בזה גם. בכל מקום שאליו תלך, תיקח חתיכה מהלב שלנו איתך. תודה ברק, אחד משלנו, לב שלנו, על הכל. יאללה תן להם בראש, ואל תשכח לאן לחזור, עוד שנים רבות וטובות מהיום.
אנחנו
סולד אאוט בכל משחק ביתי. כל - משחק - ביתי. סולד אאוט בכמעט כל משחקי החוץ, למעט אלו שהוחרמו. כמו הקבוצה שלו, גם הקהל הירוק הגיע השנה לשיא, והפך גדול בכמה מספרים גם על היכל מפואר כמו סמי עופר. אפס סיכוי להשיג כרטיס למשחק שמעורבת בו מכבי חיפה, שרתים קורסים ושירותים מושבתים.
התופעה ששמה הקהל של מכבי חיפה יצאה מכל פרופורציה העונה, מאניה שאוחזת מדינה שלמה. בתי הספר היסודיים כמרקחה, ילדים דורשים במפגיע חולצת חזיזה וקוקו שרי. כמו סיר חלב שגולש ועולה על גדותיו, הר הגעש הירוק שוטף את ישראל. ויותר מהכל - קהל שבכוחו לשנות סדרי עולם, להטות גורלות ולהכריע משחקים. תסתכלו על מאזן הבית שלנו, אם אתם לא מאמינים.
אחיי הירוקים והיקרים, וגם מצטרפים חדשים וצעירים, אני גאה כל כך להיות חלק מהדבר המופלא הזה, מקווה שנדע להתעלות מעל רגעי משבר וגם בימים פחות טובים, כי קודם כל נאמנות ומאחל לנו שרק נמשיך לצמוח ולהתעצם לעוד שנים קדימה. והיום? היום אנחנו חוגגים!
הדרן
הפועל ירושלים מיצבה את עצמה כמנחוסית של מכבי חיפה העונה. עיצבנו אותנו, החבר'ה של בריגדה מלחה, לא רק בנצחונות ובנזק על הדשא, אלא גם בהתבטאויות והתגרויות של מספר שחקנים ואוהדים אדומים לאחר הניצחון האחרון שלהם עלינו בטדי. אתמול, קיבלו שחקניה ואוהדיה של הפועל ירושלים שיעור קל בנימוסים והליכות, וגם הבהרה חד משמעית בנוגע ליחסי הכוחות האמיתיים בין שתי הקבוצות.
אבל זו סתם פיקנטריה שולית, ניסיון מעט מאולץ למצוא עניין בהתמודדות מאוד לא צמודה. אחרי עונה כל כך ארוכה ומפרכת, עם כל כך הרבה לילות קסומים של אופרה ירוקה ומפוארת, אחרי שהסוף הגיע והליגה הוכרעה במחזור הקודם, תיאטרון החלומות של סמי עופר הצטחצח למשחק הכתרה והיה חייב להפיק מעצמו עוד הדרן אחד, ביציעים ועל הדשא. חמישייה של קסם צרוף, טיקי טאקה, טוטאל פוטבול, אווירה של קרנבל, אור ואהבה לכל ירוק ביציעים. איזה גראנד פינאלה, סטנדינג אוביישן, דוז פואה. המעמד והשם מחייבים, בכל זאת. נו, אתם הרי כבר יודעים ומבינים טוב מאוד מי אנחנו.
אז למי שבכל זאת לא הבין, נאמר זאת בקול, בגאווה ובאהבה, בפעם השלישית ברצף: אנחנו מכבי חיפה, ואנחנו האלופים.
חג אליפות שמח. תודה על עוד עונה מדהימה, נתראה במוקדמות הצ'מפיונס!
