אווו, שלום לכם. מה שלומכם, איך עבר עליכם השבוע האחרון? אם הגעתם לקרוא את הטור הזה, רוב הסיכויים הם שהוא עבר עליכם בדיוק כמו עליי: פאקינג סיוט. מהרגע שבו הכדור של בריירו פגש את הרשת באותה דקה 96 ארורה, מרה ונמהרת, עד לרגע שבו נכנסנו לשערי האיצטדיון, התיישבה אבן משתלבת ענקית על בית החזה שלי.
שבוע שלם, בלי הגזמה, ללא הפסקה, של מחשבות בלהה, ייסורי מצפון על פעולות שלא אני עשיתי ולא הייתה לי כל שליטה עליהן (למה להתווכח עם שופט ולא לעמוד כמו שצריך בקרן? למה לא להכניס עוד בלם? למה לא הכדור חופשי של אצילי לא הלך עוד חמישה סנטימטרים שמאלה?), חישובים על חיסורים עתידיים בשחקנים ובנקודות לנו וליריבה, מגוון תסריטים בלתי סימפטיים לקראת המפגש עם הנמסיס ובעיקר - מתח איום ונורא. מהסוג שמפריע כל פעולה שגרתית ותופס לך את גזע המוח בציפורניים.
הגירסא הספורטיבית של "לקום אתמול בבוקר", הידועה גם כפלייאוף העליון של השנתיים האחרונות, הגיעה לנקודת המפנה שלה אתמול בערב: עד אתמול, תוצאות העונה שעברה שוחזרו באופן מעורר חשד (וחלחלה) אצלנו, כשעל סף דלתנו הופיעה מכבי תל אביב. הרכב חסר, מוטיבציה נמוכה, הכל סיפורים. לכולנו היה ברור שכשהם רואים אותנו, הם הופכים לגירסא צהובה של גראנדה מילאן. גם בהרכבים הרבה יותר חסרים מזה שעלה אתמול, הם עשו לנו את המוות בעבר.
ובדקות הראשונות - הסיוט המתמשך של השבוע החולף, הגרוע בתסריטים, הלך והתממש אל מול עינינו: באר שבע ביתרון בזק, וכמובן, כמובן, כי איך אפשר שלא, התחביב הידוע שלנו במפגשים מולם - מכבי תל אביב בחצי ההתקפה הראשונה שלה מוצאת חלל חופשי ומאושר וקניקובסקי מנקב לנו את הריאה עם שער מוקדם.
אוי, כמה עמוק היה הבור באותו הרגע. תחושה שכל מה שעבדנו עליו במשך שנה שלמה הולך ונהרס מול העיניים שלנו. ובכל זאת, למרות תחושת ייאוש חונקת, הראש לא ירד, הגרון לא נדם. רגלי השחקנים לא התאבנו. למרות דקות לא טובות ועוד הזדמנות קורצת לצהובים, מכבי חיפה המשיכה לשחק באותה הנחישות והרצון שבה עלתה למגרש. אבל הכדור, הכדור פשוט לא נכנס, מעשה שטן, מגמה שהגיעה לשיאה בכדור של אצילי ממטר אחד למשקוף.
עד שדולב שם את הרגל. הילד שמכבי פתח תקווה לא רצתה לקחת למחנה האימונים בחו"ל, שכיתת רגליו בליגה הלאומית, שחצב את מעמדו בעבודה קשה וחריקת שיניים, שנלחם בעבור כל שער ובישול בחירוף נפש, רץ כמו מטורף, בנחישות של צ'יטה במסע ציד, לפגוש את הכדור שטייל לו שם ברחבה. זו הייתה נקודת המפנה של המותחן המסוייט שאנחנו חווים בשבוע האחרון. הועילה, כמובן, העובדה שדניאל פרץ לא השיב באותה הנחישות ביציאה שלו, בלשון המעטה, בואכה נרדם שם, והתנור המבולגן של סמי עופר נדלק שוב.
מרגע פגישת הכדור של חזיזה את הרשת מאחורי פרץ, היה רק תסריט אחד שבו המשחק הזה עתיד היה להסתיים. עניין של זמן בלבד. האמונה המוחלטת פגשה במעשה המושלם, ודיא סבע פגש ברשת, פעמיים. או פעם אחת, תלוי את מי שואלים, נוכח הפטיש הבלתי מוסבר של המנהלת לקחת שערים ובישולים משחקנים בירוק. כך או כך, מכבי חיפה פתחה את המחצית שנייה עם בליץ ברמה של קמפיין ליגת האלופות, והכריעה את המשחק, ואולי גם את העונה כולה.
מה שבטוח, היא הכריעה דבוקה שלמה ומכובדת מאוד של שדים.
להצליח לחזור מפיגור למשחק כל כך גורלי ולנצח אותו, עם הידיעה שבאר שבע מובילה ונושפת בעורף, אחרי הסטירה המצלצלת בדקה ה-96 בטרנר, אחרי שבוע מלא בכותרות שליליות והתפתחויות מלחיצות, מול יריבה שלא ניצחנו במשחק פלייאוף למעלה מעשור (אוי ואבוי), כשכל העולם יושב לנו על הכתפיים, אחרי עונה ארוכה ומפרכת באופן בלתי הגיוני - זה באמת לא דבר של מה בכך.
כן, צריך לומר, זו לא מכבי תל אביב הכי חזקה שפגשנו, ואף רחוק מכך. אבל לבטח גם עכשיו היא טובה יותר מהפועל ירושלים, נניח, לה הפסדנו כבר 6 נקודות העונה. מכבי חיפה, במובנים רבים, שיחקה ומשחקת במחזורים האחרונים גם נגד עצמה, נוסף ליריבותיה על הדשא.
נדרשה מידה עצומה של גבורה, תושייה ונחישות להגשים את התסריט המתוק ולייצר מהפך מוחלט במצב הרוח הירוק הקולקטיבי.
לכן, מעל כולם, הניצחון הזה שייך לדולב חזיזה. כן, היו טובים ממנו אתמול על הדשא גם בירוק, אבל אף אחד לא יכול היה להתחרות בגודל הרוח שלו, בהשראה שהנחישות והמלחמה שלו סיפקו על הדשא וביציעים.
השחקן שבואו בישר פתיחת עידן חדש ומבורך במכבי חיפה, זה שהיריבות אוהבות לשנוא, קצת פרובוקטור, קצת חמום מוח, אבל מאה חמישים אחוז לב על הדשא, ולא משנה היריבה. עם ראש פתוח, חבוש ומסוחרר, הוא המשיך לרדוף אחר שחקני מכבי תל אביב כאחוז אמוק. לא שחקן שנולד במועדון, אבל עדיין משחק כמו האוהד הכי גדול שלו, גם אחרי שנים של תארים והצלחות. הלב הפועם של מכבי חיפה הנוכחית.
כמובן, לא על הלב לבדו יחיה אדם. פייר קורנו במשחק טופ, פשוט הבריק הגנתית והתקפית, היה הטוב בשחקנים על הדשא. דיא סבע הוכיח שוב שינואר הוא חלון קריטי, ועשה בדיוק את מה שלשמו הובא ביעילות ובברק, וגם בדחיקה נחושה מאוד. צ'ארון שרי גם הוא הגיע לפלייאוף, כבר משחק שני ברציפות, וסיפק בישול אמנותי, כמו שהוא יודע, לנוק אאוט של המשחק. במשחק כזה, כולם חתני השמחה. אין אחד שאוכל לציין לשלילה, ואין גם צורך או רצון לכך.
אבל מעל כולם, מי שנאמר עליו שהראש שלו כבר לא כאן, ושהוא מתעסק בדברים אחרים ושלל מרעין בישין. מבלי לשאול אותו, אני יכול להבטיח לכם שאין אדם בעולם שרוצה את האליפות הזו יותר מאשר ברק בכר. זה היה שבוע גורלי, כזה שהצריך את כל המנהיגות והאופי ששוכנים בכפר גלים, ובכר נתן לקבוצה בדיוק את זה, בתוספת שקט וריכוז בעיקר, תוך התעלמות מהקקופוניה הבלתי נסבלת של רעשי הרקע מאתרי הספורט.
האומץ שלו בבחירת המערך ובדבקות בו - גם נוכח פיגור, הדרך שלו לאושש ולהקים את מכבי חיפה ממצב מאוד לא פשוט, תחת כל הלחץ של העולם, ולספק כזה נוקאאוט במשחק על עונה שלמה, היא סגולה עצומה. הוא עשה את זה אחרי קרית שמונה באליפות הראשונה, אחרי ריינה השנה, ועוד שלל דוגמאות במשך שלוש השנים האחרונות. נופל בגדול, קם בענק. אני יכול רק לקוות שהמאמן הבא שלנו, יהיה אשר יהיה, יצליח לקחת ממנה ולו במעט.
חוץ מזה, ביום ההולדת של כותב שורות אלו ושל יעקב רובינוב, חברו ואחיו לדרך וליציע, האם יש תסריט שבו מכבי חיפה תעשה משהו מלבד ניצחון על היריבה הגדולה? למזלנו, לא. וטוב שכך, ותודה לכולם על כך.
ותודה מיוחדת, מעומק לבי, שלוחה ונתונה לילדים הנפלאים שהגיעו ומילאו מפה לפה את היציע הצפוני, ונתנו כתף וחזיז לחזיזה והחברים על הדשא. תינוקות ירוקים ומופלאים של בית רבן, שיזכו לקשור את לבם בעבותות לאהבה הירוקה לאחר החוויה המטורפת של אתמול. כל הכבוד בונבונים, ריגשתם אותנו.
וכך, לאחר כך התפניות והפיתולים והבהלות וההלחצות, מגיע סיפורנו לנקודת השיא שלו. מבלי להסתכל על איש, מבלי להצמיד אוזן לטרנזיסטור, מבלי לרפרש את 365, מבלי להזדקק לטובת אף אחד ואף קבוצה - יש רק דבר אחד לעשות, לעלות בשבוע הבא לכר הדשא בנתניה, לנצח ולקחת את האליפות הזאת כבר. ההרכב, כמובן, צפוי להיות חסר מאוד לאחר שבית הדין יסיים להפוך אותנו למשל ושנינה. אף אחד לא מבטיח לנו כלום, אף אחד לא ייתן לנו כלום.
כמו הרגל של חזיזה אתמול, רק מלחמה ונחישות חסרת פשרות תנצח.
יום שני, נתניה, שום דבר אחר בעולם לא חשוב.
שבוע טוב וירוק לכולם.
נ. ב. כן, היו גם אירועים לא נעימים בכלל ביציעים. אבל לאור מתקפת הפופוליזם נטולת הפרופורציות של השבוע האחרון, החלטתי שלא לשתף פעולה עם כל קולות הזעזוע והגוועלד המוקצנים והבלתי טהורים. ירדתי מהקרוסלה הזו, ואת מה שיש לי לומר על כל הפארסה שנקראת ההתאחדות ובתי הדין שלה, אומר בהרחבה בסיום השנה.
