על אף שיהיו אוהדים שיתקשו להשלים עם האמירה הזו, כדורגל בסופו של יום הוא באמת "רק משחק". בהתבוננות שקולה, קל להגיד שמה שמתרחש על הדשא, מתגמד אל מול החיים שמתקיימים מחוץ לכותלי האיצטדיונים. ועדיין, את הקונצנזוס העולמי שנוצר סביב המשחק אי אפשר להסביר רק דרך שימוש בהסברים פשוטים שקשורים ב"אסקפיזם" או "ריגוש", אלא דווקא בכך שהכדורגל הופך להיות לסיפור החיים של רבים מאיתנו, גם מחוץ לטווח זמן של 90 דקות. הסיפור של רס''ן אופק אהרון ז''ל ואביו אלי מוכיח זאת.
"האהבה שלו לכדור זה משהו שהיה אפשר לראות מגיל צעיר", נזכר אלי בתחילת הראיון. "כשהוא היה באזור גיל 7-6 אני זוכר שהמדריך שלו לחוג קראטה קרא לי לשיחה ואמר לי שכל פעם שאני נותן לילדים כדור לתרגיל מסוים אופק משתולל ופשוט מקרקס את כולם. הילדים חוזרים להתאמן בקראטה, אבל אופק עדיין עם הכדור. זיהיתי את האהבה שלו לכדור כבר שהוא היה תינוק, בקושי בן שנתיים".
אופק אהרון, יליד אוקטובר 1993, גדל בגן יבנה למשפחה בה היה האח הצעיר לשתי אחיות גדולות, ולהורים אלי ואורית. אופק, אשר שיחק כדורגל עד כיתה י''א במ.ס אשדוד, התגייס בגיל 18 לקרבי, ובהמשך הדרך הפך לקצין מצטיין ביחידת אגוז וחלק מחטיבת הקומנדו. לאחר שהשלים את לימודי המלט''ק (מכללה לפיקוד טקטי) שירת במספר תפקידי פיקוד באגוז ובחטיבת גולני, עד האסון שארע בינואר 2022, בה נהרג יחד עם רס''ן איתמר אלחרר כתוצאה מאירוע של ירי דו צדדי. את מרכז פעילות חייו וזיכרונו של אופק ניתן יהיה להסביר בפשטות באהבת הארץ שהובילה אותו לשירות צבאי כקצין, אך אהבתו לכדורגל הייתה למרכיב גדול בתמונה השלמה של האדם שהיה, ובפרט אהבתו לבית''ר ירושלים.
"אני הייתי אוהד בית''ר עוד מהימים של ימק''א, גדלתי באילת והייתי נוסע עד לירושלים לראות למשחקים", סיפר אלי, "את אופק התחלתי לקחת למשחקים בטדי עוד כשהוא היה בטיטולים. אני זוכר אותו בתור ילד כשהוא היה מחכה לי ליד הדלת לבוש כמו חייל, צהוב שחור מכף רגל ועד ראש", המשיך אלי לתאר את בנו, "החלום שלו היה לשחק בבית''ר, ואני זוכר שניסיתי לשכנע את אמא שלו שנרשום אותו לקבוצה, והיא אמרה לי: "איך תיקח אותו כל פעם לבית גן? השתגעת?", אבל זה מה שישב לו בראש מגיל 0, להגיע לבית''ר".
כילד החל את דרכו בכדורגל בקבוצת בת של הפועל ת''א בגן יבנה, וכעבור כמה שנים הצטרף לקבוצת הילדים של מ.ס אשדוד. מי שזכה לאמן את אופק בקבוצת ילדים ב' באשדוד הוא כיום מי שמייצג בין השאר את דורון ליידנר, אמיר ברקוביץ' ויעקב בריהון, הסוכן עידן בן אבו.
"הייתי מאמן ילדים עוד לפני הימים שלי כסוכן, והייתה לנו קבוצה חלומית בשנתון 93' ", בן אבו נזכר וסיפר על הימים באשדוד מהעשור הראשון למילניום, "אופק אמנם היה הכי קטן מכולם פיזית, אבל הוא היה שחקן שהכי סמכתי עליו. זה היה מצחיק, אבל כל משחק היה נצמד לחלוצים של היריבה, שלא היו מבינים מאיפה בא להם הצוציק הזה, שעדיין איכשהו מצליח לנצח אותם במאבקי אוויר. אופק הוא דוגמא מובהקת לשחקן נשמה, כזה שקודם לו חשובה לו הרוח בקבוצה, המלחמה על הדשא".
לאורך מרבית שנות ילדותו שיחק אהרון כקשר אחורי ומגן, ולמרות המחויבות לאשדוד, האהבה לבית''ר הייתה חלק בלתי נפרד ממנו, גם ככדורגלן בעצמו. "היו לו לאורך השנים משחקים נגד בית''ר, וכשהוא היה מעורב בשערים נגדם הוא לא היה חוגג, ממש כאילו הוא שחקן עבר של בית''ר", סיפר אלי תוך שהוא לא מצליח להפסיק לצחוק, והוסיף לאחר מכן, "היה רגע שאני לא אשכח בחיים. משחק גביע בנוער של אשדוד נגד בית''ר, והזמינו את כל מחלקת הנוער להגיע לעודד. באתי עם אופק שהיה לבוש במדי אשדוד, ולפני שאנחנו נכנסים למגרש הוא אומר לי: "אבא חכה רגע". אופק חוזר לאוטו, ופתאום משום מקום מוציא מדים של בית''ר, ואומר לי שהוא רוצה שנלך ליציע של בית''ר, אפילו שהוא שחקן אשדוד! עידן בן אבו קלט אותנו ביחד ואמר לי בצחוק: "אין מה לעשות, הנשמה שלו צהוב שחור".
עד גיל 16 שיחק אופק במחלקת הנוער של אשדוד, ובשנה האחרונה החליט לפרוש כדי להתכונן לבגרויות ולצבא. במהלך השיחה אלי סיפר בהמון התלהבות סיפורים שונים על בנו, ואחד הבולטים שמביניהם הוא מהמשחק בו התמודד מול כוכב מכבי חיפה בהווה ובן גילו, עומר אצילי: "היה לאשדוד משחק ידידות, וזה היה בתקופה שזיו אריה אימן במחלקת הנוער של מכבי את הקבוצה של אצילי. בגלל שאני משחק כדורגל בליגת ותיקים נתנו לי להיות שופט, זה נהוג במשחקי נוער. אשדוד ניצחו, ובסוף משחק זיו אריה אומר לעידן, "תקשיב, מי זה הילד הבלונדיני ששיחק אצלכם? הוא הרס את אצילי", עידן צחק, וסיפר לו שהבלונדיני הזה הבן של השופט".
ולמרות שפרש והחליט לפנות לקריירה צבאית, החיבור עם בית''ר ירושלים נשאר אותו דבר בשביל אופק. הילד שביקש שכל התפאורה לבת מצווה תהיה בצהוב שחור המשיך לעקוב אחרי המועדון תוך כדי השירות, כשהוא צופה במשחקים בפלאפון בכל הזדמנות שהייתה לו. גם בת זוגתו של אופק, בתיה שוורץ, הייתה בית''ריסטית בעצמה: "אחרי הגירושים אופק נשאר צמוד אליי. היינו מאוד קרובים, וכשהוא התחיל לצאת עם בתיה הוא ישר סיפר לי. אני זוכר שהוא אומר לי בצחוק: "אבא, בתיה מירושלים מרח' הפלמ''ח, אחים שלה אוהדי בית''ר, אל תדאג היא משלנו".
בקונטקסט הרחב של יום הזיכרון, זיכרונות הכדור שמלווים את אלי יכולים להיתפס כחלק קטן בגעגוע אליו, רכיב מזערי מתוך המכלול שהיה אופק בעולם, ועבור משפחתו. אך רק כאשר צוללים במחשבות של אהרון האב, מבינים שהחיבור שהיה לשניהם בתחום, מלווה אותו עד היום.
"אופק נמצא איתי בכל מקום שאני הולך. אני עדיין מרגיש אותו, חושב עליו, חולם עליו". אלי לקח איזה רגע, והמשיך, "אופק אמר לי שנה שעברה בחלום: "אבא, בית''ר לא נראית טוב, אבל היא לא תרד ליגה, תזכור מה אני אומר לך", וזה באמת מה שהיה. כמה חודשים לאחר מכן עשינו הכנסת ספר תורה בגן יבנה לזכרו, ובאותו היום נחתם ההסכם של משה חוגג וברק אברמוב".
מאז האסון, אלי שיתף כי הוא עדיין לא הלך למשחק בטדי. ההתלהבות הגדולה שנראתה על פניו בחלקים רבים מהשיחה, משתנה כשהוא מתוודה בכנות שעדיין קשה לו להגיע למגרשים בלי הבן שלו. כמו בלא מעט סיפורי כדורגל של אבות ובנים, החיבור לבית''ר ירושלים היה במידה מה גם הדרך שלהם למצוא זה את זה, את הביחד שלהם. אהבה למועדון כדורגל היא אף פעם לא רק עבור השחקנים ואנשי הצוות שנושאים את מדי הקבוצה, אלא בחיבור שהיא מייצרת עבורינו עם אנשים אחרים, והזיכרונות שנרקמים. שבת אחרי שבת, עונה אחר עונה, חלקו אלי ובנו אופק רגעים משותפים עם בית''ר ירושלים, שמעבר לימים טובים או רעים על הדשא, נתנה להם אחד את השני. הילד שחיכה על הדלת חיכה לא רק להגיע ליציע טדי, אלא גם להיות עם אבא שלו.
"אני זוכר סיפור כשאופק היה מ''מ, ונפגשתי לדבר עם המ''פ שלו", אמר אלי לקראת סוף השיחה, "הוא שאל אותי: "אנחנו יודעים שאופק מסומן להגיע רחוק בצבא, אבל אם הייתה לו אפשרות לשחק בבית''ר ירושלים, מה אתה חושב שהוא היה מעדיף?. חייכתי, לקחתי שנייה ועניתי לו בפשטות: "אופק בחור ציוני, הוא אוהב את הצבא, וכבר בונה על זה כך שזו תהיה הקריירה שלו. אבל אם אתה שואל מה הפנטזיה? הפנטזיה זה לשחק בטדי כש-30 אלף איש קוראים בשם שלו".
