ב"אגרוף" של יס דוקו, יש קטע שבו אחד משחקני מכבי של פעם מתראיין ואומר משהו בסגנון: "אם אני הייתי מקבל את האגרוף הזה, זה היה גורם לי ליותר מוטיבציה".
כאילו, באמת? אם אתה היית מקבל אגרוף שכזה בדקה הראשונה במשחק הכי גדול ששיחקת בו, זה מה שהיה מוסיף לך מוטיבציה, או שזו סתם דרך לספר סיפורי ווינריות ברמת סרטוני קואוצרים בטיק טוק?
אם הקופאית מחייבת אותך כפול בסופר זה גורם לך לרצות להרוויח יותר? אם מישהו נכנס בך עם האוטו מאחורה זה גורם לך לרצות דווקא עכשיו אוטו חדש יותר? אני חושב שזו שטות.
אם בדקה הראשונה של משחק ענק, מגיע מישהו בסייז של מרסר ומנחית אגרוף מול השופט, זה גומר את המשחק. לספר אחר כך סיפורי ווינריות או שמרסר בכלל היה חלש ו"זה לא הכריע את המשחק" זה שטויות. היה רק משחק אחד ששוחק בפועל, במשחק ההוא קרה מה שקרה.
למשחק ההוא קדמו שנים של פיחות זוחל, אירועים שהיום נראים בלתי נתפשים, אבל נבנו משחק אחר משחק. הפערים שנפתחו לא קרו בן לילה, זה היה תהליך. בתהליך הזה הנהלות מכבי עשו הרבה דברים נכון והנהלות הפועל עשו הרבה דברים לא נכון, אבל לצד זה, היו המון אירועים אפורים יותר ופחות, קווים שנחצו ומעשים שבוצעו. הספורטיביות הטהורה היא אידאה, אבל זה היה מעבר לזה.
אני חושש שאנחנו מתקרבים לשם. זה כבר לא רק דיון על האדום שגלזר היה צריך לקבל, או אם אליאס היה מקבל מקסימום צהוב אילו היה לובש צהוב. זה כבר לא רק להרים גבה למה הדיון על סגירת שערי 10-11 נדחה שוב למרות שהיה ברור שהם הולכים להיסגר בדרבי, למרות שהפועל כבר קיבלה סגירת שערים ורדיוס ומכבי עוד מחכה שיקבעו מועד לדיון. זה יותר מדי מזכיר את השנים שלפני האגרוף. פעם טננבאום דורס שחקן אדום ולא מקבל פנדל, פעם זו בעיטה נחושה לגופו של שוער בזמן גול, פעם זה אירוע גמר הגביע עם שי אייזן.
נראה שכל אחד רוצה לעשות משהו. התקשורת אומרת 'תעזבו את זה'. מורכב מדי לטפל, להתדיין, לשאול שאלות, הכי קל להגיד בווינריות סטייל "אני מקבל אגרוף כזה וקם עם אובר מוטיבציה". זה משפט בסגנון של "גם בפיגור 10 שחקנים לא צריכים להתפרק ככה".
וואלה, נכון, לא צריך, אבל לפעמים בפיגור של 10 שחקנים, בהרכב חסר, מול יריבה עם תקציב של פי 4, לפעמים מתפרקים ככה. למה לא להגיד "האדום גמר את המשחק"? כי עובדתית האדום גמר את המשחק, היה משחק אחר לגמרי אחרי האדום. עכשיו בדיוק כמו עם מרסר. גם פה אפשר להגיד 'האגרוף גמר את המשחק', אבל צריך לדבר האם הוא היה מוצדק. לא מרסר, שם זה ברור, אלא במקרה של אליאס.
אמרו לי חברים בתקשורת שהם בדקו וזה תקין, הלכו לשופטים ואמרו שמדובר בשריקות סבירות. שאלתי למה לא מפרסמים את זה בשמם? הם שתקו. שתקתי גם, כמו ששתקתי אז בשנות ה-90.
אז אומרים לך שאתה לא ווינר כי לא ניצחת קבוצה עשירה ממש בעשרה שחקנים עם 2 בלמים מתחת לגיל 18, או שכבר 8 שנים אתה מפסיד להם בזמן שהקבוצה שלך פשטה רגל ושלהם זוכה לתגמול מפנק בידי מיליארדר. אומרים לך שזה נהי, אומרים לך הרבה דברים, אבל אני, בעשרה שחקנים,עם הרכב של 5 שחקני נוער, מול קבוצה עשירה כזו, אני יודע שהאדום בוודאי שהכריע את המשחק.
ואז באים אוהדי הפועל, כמוני כמוכם, לא טובים יותר, לא טובים פחות. אוהדים שלא ישנו בלילה והם כועסים על העולם, על הבעלים, על השחקנים ועל המציאות.
אני גם כעסתי כשהייתי בגילם אחרי ארואסטי, לארגי, מרסר וכל זה. אני גם כעסתי אחרי השרוכים, אני אפילו כועס גם היום, והם חייבים להוציא את זה על מישהו, על השחקנים וההנהלה, אז נלך ונקלל ונלמד אותם מה זו הפועל. לכן או שהולכים אוהדים אחרים ואומרים במדיה כזו או אחרת שהפועל "התמכרה לתירוצים". וואלה, לפעמים פשוט מקבלים אגרוף בדקה הראשונה או אדום בדקה ה-44, לפעמים באמת מפסידים בגלל הסיבות הברורות.
וזה משרת גלגל. במקום לדבר עובדות, במקום דיון, במקום לבנות את השיח לקראת הדרבי הבא, השיח הוא על קללות ויריקות והאם השחקן קודם הגיב לקללות או הגיב ואז קיללו אותו. את מי זה משרת? במקום לסכם עונה סבירה מתמרמרים, בוכים וצובעים הכל שחור ואין תקווה.
אף פעם לא הבנתי, את מי משרת השיח הזה? אני אישית גדלתי על תרבות אהדה אחרת, כזו שיש בה דיון, הומור עצמי, חיבוק ואחדות מועדון.
אני תמיד חושש מהדרבים האלה, אני יודע שאנחנו באים נחותים ואני תמיד מאמין בעלי מוהר שאמר שנפרק אותם. אני תמיד מבואס אחרי משחק, כועס ורוצה להבין אם הפסדתי בגלל יכולת או בגלל "שלא הייתי ווינר מספיק לעמוד באגרוף". אבל אני תמיד מייחל להפועל חזקה יותר מחר משהיא היום. הדרבי הזה כואב ככל שאפשר, לא צריך להחליש אותנו, אבל זה מה שקורה כרגע והגלגל של האגרוף חוזר. פעם אתה נשדד ופעם אתה מתעסק בשוד בדרך שגורמת לך להפסיד שוב את המכנסיים.
הכותב הינו חבר פאנל בפודקאסט צבע אדום, פודקאסט אוהדי הפועל ת"א
