1. נתחיל מהסוף: מאבק האליפות של העונה הוא סיוט למתבונני ופרשני כדורגל. מין פאטה מורגנה כזו, של שתי קבוצות שמעלות ומורידות הילוך לסירוגין, מה שגורם גם לנו לפתוח ולסגור את מאבק האליפות משל היה פונדק אסא במוצאי חג הפסח.
אבל גם אחרי התבוסה של מכבי חיפה בנתניה, שבה היא נראתה רע מאוד, צריך לומר: האליפות עדיין ביד של הירוקים. הפועל באר שבע עוד לא ניצחה בסכנין (אפרופו קבוצות שקשה מאוד לשחק מולן), וגם אם היא תנצח - חיפה תצטרך לקרוס משמעותית כדי לא להניף צלחת בסוף העונה.
ויש פיתוי גדול להסתכל על הזווית של הקבוצה המפסידה, שבאה עם סוג של ירידת מתח אחרי שלושה משחקים קשוחים - ואולי הגיעה קצת זחוחה, אבל כדאי וצריך לדבר שוב על מכבי נתניה. לא תמיד פשוט לעכל את בני לם, דמות לא צינית בעולם מאוד ציני, אבל מתחת לקטגוריה של ברק בכר, שהוא עולם בפני עצמו, בהחלט יכול להיות שלם הוא מאמן העונה.
בטוויסט משונה של הגורל, הגיע לקבוצה במצב מאוד בעייתי, והצליח לשקם אותה בעזרת כדורגל חי, מעניין ויוזם. כן, בסופו של דבר הוא השתמש במה שיש לו - ויש לו לא מעט. אבל באותה מידה אפשר היה להיכשל עם אותם שחקנים בדיוק. ולם הוציא מהם 150%. מכבי נתניה של לם היא שיעור בדיוק לקבוצות במצב הצבירה שלה.
כאלה שלא הולכות להיאבק על אליפות, אבל גם לא על ירידה. ואם אתה במצב הזה, זה הזמן לשחרר - לתת הזדמנות לשחקנים לבטא את עצמם, לגרום לקהל ליהנות. ההצלחה של נתניה היא ההוכחה שכדורגל לא חייב לעמוד בסתירה להישגיות או להישרדות; אפשר, פשוט, לחיות יפה.
ומכבי חיפה? בהנחה שאכן זו לא תחילתה של קריסה מטורפת, זה הזמן של ברק בכר דווקא להרגיע. כאמור, זה עדיין בידיים שלהם, וירידת המתח אמורה היתה לבוא. עם זאת, אסור לו לפספס את הלקח מהמשחק הזה - גם אם העמדה שלהם הכי נוחה מבין כל היתר, הם עדיין יצטרכו לתת את הספרינט האחרון כדי לזכות בתואר הזה. בכר ידע בעבר, גם העונה, להרים את הקבוצה שלו מהמעידות בדרך. כעת, הוא יצטרך לעשות את זה שוב.
2. כשיוסי אבוקסיס הגיע לבית"ר ירושלים, רק לפני פחות משלושה חודשים, זה היה מקרה קלאסי של מינוס ומינוס שנפגשים. מועדון בצרה פוגש מאמן בצרה. בית"ר, שנכוותה מהיחסים עם משה חוגג עד כדי כוויות קשות במיוחד, ואבוקסיס שחווה שנתיים רעות מאוד כמאמן - מסוף הדרך הפתאומי בהפועל ב"ש, דרך ירידת הליגה בבני יהודה, פתיחת העונה הרעה מאוד אצל הכתומים (שנמשכה לעונה הכי שחורה של המועדון, לפחות מאז שאני רואה אותו) בלאומית. מקץ שלושה חודשים, אפשר לומר שהדימום נעצר - אצל שני הצדדים.
שני דברים גדולים עשה אבוקסיס מאז שהגיע: הראשון הוא, בפשטות, סדר. עם כל האהבה המוצדקת ליוסי מזרחי, הסיטואציה שלפני אבוקסיס היתה כאוטית למדי - ולא בהכרח באשמתו, כמובן. המועדון עמד בפני סערה גדולה מחוץ לעולם הכדורגל, שחקנים לא ידעו אם מחר יקבלו את שכרם. במצב כזה, אי אפשר לתפקד. ובכל זאת, ולמרות העתיד שנותר לוט בערפל גם עכשיו, הוא הצליח לעשות את מה שעשה במיטבו בבני יהודה: לקחת חבורת שחקנים ששווה X, ולהוציא ממנה X2. הוא מקסם את הפוטנציאל של חבורת שחקנים שאף אחד לא האמין בה, ונדמה לפעמים שגם היא לא האמינה בעצמה.
זו סגולתו של אבוקסיס. הוא לא "גאון כדורגל", אבל הוא כן אלוף ביכולת להציב קבוצה חזקה מחלקים לא חזקים. עם כל המורכבות של היחסים (משני הצדדים), הוא הגיע למועדון ולקהל שהתייחס אליו בספקנות, וגמר כמנצח גדול. אחרי שנתיים שבהם היתה תחושה שאבוקסיס הולך בדרכם של מאמנים אחרים שזרחו לרגע ואז נעלמו לתהום הנשייה, הפייטר הגדול מהדשא שהפך גם למאמן מצוין הודיע: הנני כאן. זו עונה חשובה מאוד לקריירה שלו, אולי גם למועדון שבו הוא עובד - ומי יודע? אולי, בתסריט הכי משוגע שאפשר, נולדת כאן שותפות לשנים ארוכות.
3. הפועל ירושלים עלתה לדשא עם הרבה מאוד התלהבות. היא תמיד עולה לדשא עם הרבה התלהבות, אלא שהלהט הזה הוא קצר מועד. הוא לא יכול להחזיק מעמד לאורך משחק שלם. בסוף, קבוצה שרוצה להישאר בליגה צריכה גם לדעת לשים כדור ברשת. והקבוצה של זיו אריה, גם בדרבי האחרון, פשוט לא הצליחה לעשות את זה. יכול מאוד להיות שהיא תישאר בליגה בסוף; היא נאבקת עם שתי קבוצות שכמעט ולא צוברות נקודות, וגם אחרי ההפסד לבית"ר היא - איכשהו - עדיין מעל הקו האדום. אבל גם אם זה ייגמר בנס, ככה לא נשארים בליגה.
הפועל ירושלים עלתה לליגת העל עם רצון מבורך - לשחק במגרש של הגדולים, ועדיין לשמור על הזהות. לתת צ'אנס לשחקנים הצעירים שגדלו במועדון (אדבאיו אדליי כמשל), לפעמים זה גם הצליח - כמו עם גוני נאור, שקיבל זימון לנבחרת ישראל. אבל כדי לשרוד בליגה הבכירה, אתה צריך הרבה יותר מזה: אתה צריך עמוד שדרה של ברזל, שיצליח לשרוט ולהילחם, במאבקים מול חדרה או הפועל חיפה או נוף הגליל. בהפועל ירושלים יש כמה פרוספקטים נחמדים לעתיד, כמה שחקנים שאולי יום אחד היא תתגאה בהם. אבל אי אפשר לצאת איתם למלחמה כל כך מורכבת וכל כך קשה.
זיו אריה הוא איש כדורגל, שקטונתי מלהטיל ספק בכישוריו. יש רצון טבעי בקבוצה "לתת את הקרדיט" למאמן שהביא אותך חזרה לליגת העל אחרי 21 שנה, וגם זה מובן. אבל בסופו של דבר, גם הוא לא ממש ידע איך להתמודד בזירה לוחצת ואמוציונלית כמו הליגה הבכירה. הראיונות הם רק הסימפטום; אתמול, למשל, הוא הוציא את השחקן הכי טוב שלו (גיא חדידה) כדי להגיב לכרטיס האדום שספג. שלא לדבר על סאגת הזרים בדרבי הקודם, זאת שבסופו של דבר - עם קצב צבירת הנקודות של פ"ת ונוף הגליל - עוד עלולה להוריד אותו ליגה.
ובקיצור, לא ברור איך העונה הזאת של ירושלים תסתיים. ייתכן מאוד שהיא תיגמר עם הצלחה על הנייר. אבל כך או כך, היא צריכה לקחת את העונה הזאת בתור שיעור לעונות הבאות שבהן תתמודד בליגה הבכירה. קשה להתמודד במגרש של הגדולים, כשחוסר הניסיון כל כך בולט. בשביל לנצח במלחמה, צריך מפקדים שיודעים לנווט - וגם חיילים שיודעים להילחם.
