הפאזל של מכבי תל אביב לעונה הבאה עוד לא הושלם. סימן השאלה המרכזי שמעליו הוא, כמובן, ערן זהבי - שאף על פי שיתמהמה, מחכים לו שיבוא. וכמובן שהשאלה האם מספר 7 יהיה צהוב, או שמא יבחר באפשרות אחרת, היא האבן הראשונה בדומינו שתוביל גם לפתרון השאלות הנוספות; ובכל זאת, שאלה חשובה בדרך תהיה זו הקשורה באוסקר גלוך.
המנייה של גלוך ללא ספק נמצאת בעלייה: מהרגע שבו היתה "ההתגלות", קרי הבחירה של מלאדן קרסטאיץ' לתת לו את המפתחות דווקא במשחק היוקרתי מול מכבי חיפה בבלומפילד, דרך סיום העונה הנהדר (כולל שער נגד אותה מכבי חיפה במשחק ה"אלופה, מה עשית" בסמי עופר) - ועד כמובן התצוגות הנאות במסגרת נבחרת הנוער, מה שמעלה את השאלה גם לגבי המשך דרכו של הטאלנט הצעיר.
והאמת הפשוטה היא שבסופו של דבר, יותר מהכל זו שאלה של הצעות. הנחת העבודה היא שאם תהיה הצעה טובה מספיק מהיבשת, המעבר לחו"ל יהיה בלתי נמנע. אבל אנחנו ננסה לענות על השאלה רק מבחינתו הטהורה של השחקן. מה עדיף לגלוך: לחפש אחר ההזדמנות האירופית כאן ועכשיו, או להתבשל מעט יותר, לתת עוד עונה טובה במכבי - ואז לממש.
ולפחות מבחינה היסטורית, יש דוגמאות לשני הכיוונים: הכוכבים הגדולים של הכדורגל הישראלי ש"עשו את זה באירופה" - אייל ברקוביץ', יוסי בניון, חיים רביבו, אלי אוחנה - הם כאלה ששיחקו כאן מספר שנים לא מבוטל עד שיצאו. ברקוביץ', למשל, שיחק שבע שנים בליגה הישראלית עד שיצא החוצה. זה הוביל לקריירה של עשר שנים באי הבריטי; חיים רביבו שיחק כמות דומה, של שש שנים, עד שהגיעה ההזדמנות בספרד (ואחריה בטורקיה). אצל יוסי בניון פרק הזמן התקצר לחמש בלבד, אבל כולם שלטו בליגה, הבהירו את הדומיננטיות שלהם, "קרעו זוג נעליים" כמאמר הקלישאה - ואז המשיכו הלאה.
אבל לצד הדוגמא הזו, חייבים לציין גם את ה"דיסקליימר": אז, המשימה של השתלבות באירופה היתה הרבה יותר קשה. שני הכשרונות העולים של הנבחרת היום, מנור סולומון וליאל עבדה, הם בסופו של דבר תוצר של הגישה ההפוכה - מימוש מהיר וניצול הזדמנות מקסימלי. סולומון, למשל, שיחק בסך הכל 68 הופעות בליגת העל בשלוש שנים עד שנמכר לשחטאר. היתה לו, למעשה, רק עונה אחת מלאה והוא עזב כשהיה בן 20 (בניון, לשם השוואה, נמכר לאירופה כשהיה בן 22). לעבדה היו שתי עונות בלבד בקבוצת בוגרים, ורק אחת בליגת העל (2020/21). בקיץ 21' הוא כבר נמכר לסלטיק.
כך שזו, ללא ספק, המגמה הנוכחית - שאותה הכתיבו שני סיפורי ההצלחה ממכבי פתח תקווה. אחד ניצב היום בפתחו של עידן חדש (ככל הנראה באנגליה), השני תפס מקום של קבע בלבבותיהם של אוהדי סלטיק ועוד יגיע גם למחוזות הללו בעתיד. ולצד זה, קיימת גם הדוגמא שקרובה יותר אליו גיאוגרפית - זו של שחקני מכבי תל אביב, דור פרץ ויונתן כהן, שהשתהו ויצאו מאוחר יחסית. כהן עבר לפיזה כשהיה בן 25; דור פרץ בגיל 26. שניהם כבר פספסו את ההזדמנות לפרוץ בגיל המתאים, ועברו עונות לא טובות. לגלוך יש את ההזדמנות והוא צריך לקחת אותה בשתי ידיים, כל עוד הוא מבוקש ואטרקטיבי. אי אפשר לדעת מה יהיה כאן, במידה והסיפור של אוסקר יתגלה בעוד שנה.
וכן, צריך גם להזכיר את המארג הבעייתי שאליו נכנס גלוך - בשנה קריטית לעתידו. מכבי תל אביב של העונה הבאה לא תהיה מכבי של העונה שעברה מבחינת רמת הציפיות. גלוך בהחלט החליק כמו חמאה למדי הקבוצה הבוגרת, אבל הוא עשה את זה בקבוצה שהיתה רחוקה ממאבקי אליפות ויכולה היתה לרוץ באופן חופשי. בעונה הבאה, תחת מאמן שאפתני כמו איביץ' ועם חלק התקפי עמוס לעייפה (פריצה, יובאנוביץ', גויאגון וזהבי בסימן שאלה) - יהיה קצת בעייתי לגלוך לצבור את דקות המשחק שחיוניות לו. דווקא התחלה חדשה תוכל לסייע לו לפרוץ, בדרך לאופק חדש בקריירה.
מסכימים? הצביעו בסקר!
