לסביבה שעוטפת את הכדורגל הישראלי יש אינטרס ברור: לתת לצופים תחושה של התרחשות בלתי פוסקת. של "מאבק", גם כשהמאבק לא באמת קיים. שבו כל עימות בין המקום הראשון למקום השני (או השלישי) הוא כבר "משחק עונה". אבל איכשהו, כשהעשן מתפזר, נדמה שהמילים החזקות ביותר נכתבו ע"י רחל המשוררת, אי שם בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת: "ואולי - לא היו הדברים מעולם".
כי בסופו של דבר, אחרי ככלות כל המהפכים והקרסטאיצ'ים והברדות, מכבי חיפה עומדת איתנה. אם התיאוריה היתה שמכבי חיפה "מאבדת את הראש", או נכנסת ללחץ, מסתבר שהיא הגיעה לפלייאוף הכי רגועה: שני משחקי בית, שני ניצחונות על האפס, פער שרק הולך וגדל משתי היריבות העיקריות. מי שנלחצו, אולי, משחקות בצהוב ואדום. לא בירוק.
המשחק שראינו הערב בסמי עופר המחיש גם את פער הניסיון בין המאמנים - בין ברק בכר, שחווה כמה וכמה משחקים בסדר הגודל הזה, ובין אליניב ברדה הבאר שבעי - איש טוב ומיטיב, בטח בעיני האוהדים של הקבוצה שלו, אבל כזה שעדיין לא עומד בלחץ של ניהול משחק "על הכסף". קור הרוח שאפשר לחיפה לצלוח את הדקות הקשוחות (ועוד נגיע אליהן), לנצל את ההרחקה - ולדהור קדימה לעבר שלוש נקודות חשובות.
הפועל באר שבע עלתה למשחק הזה בידיעה ברורה שרק ניצחון ישאיר אותה בתמונת האליפות. תיקו אולי היה משאיר את האשליה באוויר, אבל היה מקטין את הסיכוי לסיים את העונה הזאת עם צלחת. סטטוס קוו היה משרת לחלוטין את מכבי חיפה, ועקב כך - קצת לא ברור מדוע באר שבע התעקשה בדקות הראשונות לא ליזום, אלא בעיקר להתיש את היריבה - ואולי לנסות לעקוץ. ועוד פחות ברורה ההחלטה להוציא את השחקן היוצר הכי טוב של באר שבע העונה - רמזי ספורי - דווקא אחרי השער שב"ש ספגה. התנאים היו נגד באר שבע כמעט מהשריקה, אבל המאמן שלה רק הגדיל את הקושי לקחת נקודות.
ברדה יוכל להתנחם בכך שאת ההזדמנות לתואר, באר שבע הפסידה הרבה לפניו - ביכולת המעורערת תחת רוני לוי, במשחקים שאותם היא איבדה לפני שהוא הגיע, ולמרות כל הדיבורים על מאבקים ו"מי שעדיין בתמונה", הרבה היה צריך לקרות כדי שבאר שבע באמת תזכה באליפות. הנחמה שלה? מעכשיו, היא תוכל להתרכז בלשחק כדורגל טוב ויצרני - ולהתכונן למאבק החשוב הבא, בחצי גמר הגביע מול מכבי תל אביב.
ומכבי חיפה? זה היה בידיים שלה, וזה נשאר בידיים שלה. היא לא עשתה המון היום, אבל היא עשתה מספיק כדי לקחת את המשחק הזה - וכנראה גם את האליפות. שש הנקודות שלה בתחילת הפלייאוף מסמנות כיוון ברור, ורק נס - או לוזריות מדהימה, תלוי איך מסתכלים על זה, יוציאו את הכתר מהידיים של נטע לביא בסוף העונה.
ועוד מילה: כן, כולם ידברו היום ומחר ומחרתיים על השופט אוראל גרינפלד. ההחלטה להרחיק את דנילו אספרייה היא החלטה גבולית במקרה הטוב (והזויה במקרה הרע), כרטיס אדום שלא צריך לקרות במשחק בסדר גודל כזה. אבל אם מדברים על האווירה המתוחה וחסרת השלווה, חייבים לדבר גם על החומר האנושי שהתרוצץ על הדשא: יותר מדי שחקנים על הדשא עלו עליו כדי לנסות ו"לתחמן" את דרכם לניצחון. לא כדי לשחק כדורגל - עבירות קטנות, כניסות אגרסיביות, יללות כלפי השופט - ההפך הגמור ממשחק ראוי לשמו. חבל - כי שוב היתה בסמי עופר אווירה מדהימה, ומשחק שלא הגיע לרמה של הקהל מסביב.
ואולי - לא היו הדברים מעולם? אולי. כשהאוויר המתוח מתפזר, בישראל יש קבוצה אחת דומיננטית וחזקה לאורך זמן - והיא, ככל הנראה, תקיף את הדשא עם הדגל. שנה שנייה ברציפות.
