המפגש בין בית"ר ירושלים והפועל תל אביב ידוע, שנים ארוכות, בתור המשחק היצרי ביותר שיש לכדורגל הישראלי להציע: סכסוכים פוליטיים וגם ספורטיביים של עשרות שנים עברו בסך, מהבומבות של משה סיני דרך השרוכים והקרבות ב-1998, לילות הפנדלים בגמרי הגביע וערן זהבי בתוספת הזמן, כולם חיברו ביחד את הקוקטייל שנקרא "העימות בין האדומים לצהובים". אלא שמכל ההיסטוריה של הסכסוך, בסופו של דבר, נותר מעט מאוד - אמוציות של אוהדים ולא יותר.
וכך, הערב (שבת) על הדשא של בלומפילד עלו שתי קבוצות בינוניות ומטה - רחוקות מההיסטוריה המפוארת של המועדונים אותם ייצגו. ואיך זה נגמר? ב-0:0 מאכזב, שבסופו של דבר גם לא השפיע יותר מדי על עתיד העונה. הבית"רים הבטיחו את הישארותם מעשית, האדומים אולי יכולים להיות קצת יותר מודאגים, אבל רק קצת. בשורה התחתונה, שתי הקבוצות סופרות את הדקות לסיום העונה.
הפוקוס סביב המשחק הלך, באופן טבעי, להפועל תל אביב - הקבוצה של ניר קלינגר עדיין הרגישה את בני יהודה נושפת לה בעורף, ורצתה לנצח כדי להסיר את המחשבה הטורדנית מהראש. אבל בסופו של דבר, שוב הוכח שעל אף החיזוק בינואר, היא עדיין קבוצה בינונית מאוד - ולא הרבתה לסכן את נתנאל דלויה, שוערה חסר הניסיון של בית"ר (שהחליף את איתמר ניצן הפצוע). הפועל אולי תישאר בליגה, אבל היא זוחלת לשם, לאט לאט. בוודאי לא בדרך שמצדיקה את הקהל האדום והרעב שמילא את היציעים.
ומה עם בית"ר? כמו הפועל, גם לה היו כמה רגעים של חסד - בעיקר בפתיחת המחצית השנייה. אבל אי אפשר לברוח מהעונה הזו של הירושלמים - ולבית"ר היו גם הרבה מאוד רגעי חולשה, לחץ שאיתו הגיע (באופן בלתי נמנע) גם חוסר דיוק בפעולה האחרונה. מומנטום של רבע שעה, כשאינו מנוצל, כמעט ומתאדה בתוך תשעים דקות שהיו רחוקות מלהרשים. לא מה שמשה חוגג חלם עליו, אי שם בחודש אוגוסט.
ואי אפשר להתעלם מהאירוע המרכזי שייזכר מהמשחק: זריקת החפצים על מרקו יאנקוביץ' בדקה ה-44, זו שעוררה את הדרמה (האמיתית) היחידה ששווה דיווח מהלילה הזה. הפסקת המשחק של השופט רועי ריינשרייבר היתה צעד ראוי, אך יותר מהכל היא היוותה סמל מושלם לתרבות ה"אולטראס" הנפסדת (של כל הקבוצות), שמשאירה אחריה פגיעה במשחק עצמו. לפעמים מילולית ממש; בשחקן שהולך להרים כדור קרן.
אז מה ניקח מהמשחק הזה הערב? אולי את העובדה שלשתי הקבוצות ששיחקו הערב בבלומפילד מגיע הרבה יותר. בית"ר ירושלים והפועל תל אביב הם שני מועדוני ענק בכדורגל שלנו, מרכיבי היריבות המעניינת ביותר שיש בכדורגל שלנו - שהותירו אחריו משחק, שברובו היה לא מעניין וחסר השראה. ובמלים אחרות? איך מה שהיה פעם "משחק העונה", נגמר בתור משחק של פלייאוף תחתון.
