"ואלי אוחנה מקפיץ ועובר קדימה... אם זה יהיה שער, זה יהיה שער גדול... אוחנה ברגל ימין...."
אני לא באמת זוכר את הרגע שבו התאהבתי במשחק הכדורגל. האמת היא תמיד יותר מסובכת מהזיכרון, המוח מחבר את התמונות תמיד בצורה שונה. אבל הסיפור שאני מספר לעצמי הוא שזה היה הרגע שבו נשביתי בקסם. ילד בן 10 יושב מול מסך טלוויזיה, ורואה קוסם בחולצה צהובה-שחורה. 1997. בית"ר ירושלים נגד הפועל פ"ת, במשחק שנחשב אז למשחק הכי גדול. סטפן שאלוי דוהר במרכז השדה, מוכשל (ע"י שחקן אלמוני יחסית בשם וואליד באדיר), ותראו את סניור אוחנה.
גיבורי הילדות שלנו הם תמיד ההפך הגמור מאיתנו. הם הפוסטר, הדבר שאליו אנחנו רוצים לשאוף ולא יכולים. באמצעות ההערצה, אנחנו מסוגלים לחיות את המציאות שלנו אחרת. להרגיש שיש תקווה, שיש מישהו שמאיר את הדרך בחשכה. שנותן לך את הכוח להמשיך ולחיות.
לי היו שני גיבורי ילדות מובהקים: לאחד קראו נמרוד רשף, "נימי נים" ככינוי. סולן הלהקה שהכי אהבתי, שב"ק ס', ובאותו הזמן גם מנחה בערוץ הילדים. והשני היה אוחנה. לשניהם היה דבר אחד שאין להרבה בני אדם על הפלנטה - באנגלית קוראים לזה "סטאר קוואליטי", בעברית לא מצאו מילה מספיק קולעת. נקרא לזה "כוכבות". היכולת לעמוד בחדר מלא אנשים ולדעת שאתה המרכז.
אלי אוחנה שאני התאהבתי בו היה ב"גלגול השני" של הקריירה. רחוק מלהיות הסנסציה האמיתית של שנות השמונים - ההיא עם התספורת והמכלן והגול באוסטרליה. הוא כבר היה שחקן הרבה יותר מבוגר, פחות וירטואוזי, יותר אנושי. ועדיין, גם בליגה של שנות התשעים, הוא הצליח להעביר בלמים צעירים ממנו, להתל בשוערים רעננים ממנו - לכבוש בלי הפסקה.
בעונה ההיא, עונת האליפות של "השריף" אלי כהן, הוא כבש 14 שערים. הוא לא רק היה חלק בפאזל, הוא היה חלק מהותי בפאזל של בית"ר ירושלים ההיא. כדורגלן העונה בגיל 33. הוא אולי לא היה בשיאו המטורף, אבל הוא עדיין משהו שאפשר היה להישבות בקסמו. משהו שאתה נמשך אליו ולא מרפה. מהר מאוד, בין כל השחקנים, ידעתי שהוא הכי אהוב עליי.
והיה גם את הביטחון העצמי. כל הביטחון העצמי שלא היה לי אז, שאין לי עד היום. יש כאלה שידעו לפרש זאת בתור שחצנות, לפעמים גם בצדק, אבל אני תמיד ראיתי את ה"סוואג" האוחנאי כסוג של מודעות עצמית - היכולת לדעת מה אתה שווה, ולהכניס אותו לתוך מערכת השיקולים.
לא לפחד ממי שלא מכיר בגדולתך, אלא פשוט להוכיח אותה. לדעת שבסופו של דבר, כשאתה טוב באמת במשהו - כולם בסוף יבינו ויידעו את זה. להתמקד במה שאתה יודע לעשות, ולעשות אותו הכי טוב שאפשר. את כל אלה היה באוחנה, וראית את זה בכל נגיעה במגרש, בכל ראיון שאחריו. לאחרים אולי היה ספק, לו - לא היה.
לא הייתי טוב בכדורגל אף פעם, כמו שלא ידעתי באמת לעוף. ובכל זאת, כשאוחנה היה על המסך - ריחפתי. כשהייתי משחק עם אחי כדורגל בחצר בית ילדותי, לקחתי על עצמי את התפקיד של אוחנה. ההוא שמכדרר וכובש, גם אם זה בדרך כלל היה לגמרי לבד.
"אוחנה עם הכדור.. (תמיד במעין חיקוי לא מוצלח של יורם ארבל)", מעביר ימינה ואז שמאלה, ובועט לפינה. "הללויה לאלי אוחנה!" הייתי שואג לעצמי ומדמיין את טדי. את הקהל הגועש, את התנועה הקבועה עם שתי האצבעות באוויר. חלומות של ילד שהיה הכי רחוק שאפשר מירושלים, מכוכבות, מלהיות אלי אוחנה האמיתי. לא עלה כסף לחלום, ולדמיון שלי גם ככה לא ממש היו גבולות.
אוחנה הוא כל מה שאנחנו חולמים עליו בתור ילדים. עם כל הכבוד לקשרים אחורים, בלמים, או אפילו להצלות המרהיבות של השוערים - בסוף, כל מה שאתה חולם עליו זה לשים גול. להיות מרכז העניינים. לרוץ חופשי בשדה הפתוח, לשאול את השוער "לאיזה פינה הוא רוצה", לרקוד את הריקוד שלך מול עולם שלם שמריע.
אלי אוחנה רקד את הריקוד הזה, פעמיים. פעם אחת כשלא הייתי רעיון, ופעם אחת מול עיניי ממש. ודרכו, דרך התמונה שהוא סיפק, יכולתי גם אני לרקוד את הריקוד שלי. גם אם זה לבד, בחצר של בית בבאר יעקב, בתור ילד שלא באמת מסוגל לתת ספרינט או לעלות לכדור גובה.
אני לא יודע היכן אוחנה עומד בדירוג השחקנים הישראליים של כל הזמנים - יש לכך הרבה משתנים, ולכל אחד ממילא יש רשימה אחרת לגמרי. אני יודע שמבחינתי, אין ספק על הגדולה שלו. השילוב של לעשות את כל הדרך פעמיים (קצת כמו מייקל ג'ורדן, להבדיל), לזכות בגביע אירופי עם קבוצה שלפניו ואחריו לא הגיעה להישגים, להיות הכוכב העולה של מועדון שלם - ואז לחזור ולהפוך לסמל האולטימטיבי שלו, להיות גיבור לאומי פעם ועוד פעם, לפרוש ולחזור מהנבחרת, ואת כל זה לעשות דרך אינספור גולים מרהיבים ו"היילייטים" (הרבה לפני עידן היוטיוב) - הסיפור שלו הוא ייחודי. והסיפור הזה שווה מקום גם בנבחרת כל הזמנים.
השנים עברו, כולנו קצת הזדקנו. אוחנה למד בעצמו, כמו שאני למדתי, שהמציאות הרבה פחות ורודה מהחלומות. אחרי שהיה אל במשך כמעט שני עשורים, הוא היה צריך לחזור אל הקרקע, אל עולם שבו הוא כבר לא יכול לשלוט ולכתוב את הסיפור בכוחות עצמו - אלא תלוי בכוחות אחרים.
גם אני התבגרתי, ומאז טעיתי וכשלתי רבות. הפנטזיות שלך כילד לא מתגשמות, רובן הגדול בכלל לא. ועדיין, מדי פעם אני עוד לוקח את הכדור לעצמי, שומע את היציעים גועשים, את הקריאות הקצובות, ויוצא לריקוד אחד נוסף. לרגע אחד מתוק, גם אני הייתי אלי אוחנה.
כמה טוב שלדמיון אין גבולות.
"אוחנה ברגל ימין.... כן!!!!! ה-ל-לויה לאלי אוחנה!"
