אם מכבי תל אביב הייתה ביבי נתניהו, היא בטח הייתה מדברת על "הונאת המאה". איך קבוצה שלא ניצחה אותם השנה חמש פעמים, לוקחת להם אליפות? אלא שמכבי היא לא ביבי והיא יורדת מהבמה בראש מורכן. נתניהו, קח דוגמא משרן ייני. המאבק היה הרואי, אבל השינוי הורגש באוויר עוד כשהייתה כאן קורונה. יש מהפך והוא ירוק. עידן חדש בפתח.
זאת לא הקבוצה הגדולה בהיסטוריה של חיפה. גם לא השנייה ולא השלישית. ואם יש קשה בחיים, קשה וחורק ומתיש, זוהי בדיוק האליפות הזו שבאה עם קרחצען אחרי עשור שחון ועגום. באליפות האחרונה שלה, טוטו תמוז היה מלך השערים של הליגה, וערן זהבי - באדום - היה מלך הבישולים. יותר מדי זמן עבר. זה ערב שבו אחת ממי שכונו כאן "ארבע הגדולות" חוזרת לתמונה. נשאר רק לסדר בקטנה את העניינים בטדי ובחודורוב, כדי לחזור לימי הפאר של הכדורגל הישראלי.
כאשר שחקן השנה שלך הוא השוער, צריך להבין שלא היו כאן השנה בסמי עופר כוכבי על. עומר אצילי? החלטה שנויה במחלוקת אבל בינגו מקצועי. דולב חזיזה? תענוג. צ'ארון שרי וניקיטה רוקביצה - זרים ששווים את כרטיסי הטיסה. אבל את התשובה לשאלה למה השנה, למה דווקא השנה, צריך לדעתי לחפש במקום אחר. על הקווים.
ברק בכר, עוד לא בן 42, סופר אליפות רביעית ואיתה גם גביע אחד (ואם תרצו עוד אליפות אחת עם קריית שמונה כעוזר מאמן). שני זוללי האליפויות הם עדיין דוביד שוויצר ז"ל ודרור קשטן שיחיה עד 120. להם יש שישה תארים. אך הוא מתקרב. בכר כבר לא מאיים על קשטן רק בתואר המרואין המשעמם ביותר בהסטוריה. הוא מתקרב. והוא עושה את זה תמיד הכי קשה שאפשר. בבאר שבע אחרי 40 שנים במדבר, בחיפה אחרי עשור.
וצריך להסתכל גם לעברו של עוד איש אחד שלא יודע לחייך - יענקל'ה שחר הוא בנימין זאב הרצל של הכדורגל המקצועני בישראל. בשנים האחרונות הועלו תהיות - זאת מדינה ששונאת לפרגן ואוהבת להרוג אגדות. שחר עשה טעויות. את הגדולה שבהן הוא תיקן השנה, כשהביא לקווים את המאמן הכי גדול בישראל. זה היה שווה כל שקל. שווה אליפות.
ומכבי שוב הפסידה. אליפות. בשש השנים האחרונות, היא לקחה את הצלחת רק פעמיים כשממול לא היתה באמת יריבה. כשבאר שבע (שלוש פעמים) וחיפה (השנה) נתנו פייט. המיליונרים הרימו ידיים. בשש השנים האלה, על פי ההערכה, מיץ' גולדהר השקיע בקבוצה משהו כמו 700 מיליון שקלים. בשביל שתי אליפויות והופעות מביכות באירופה. מכבי שלו היא כנראה יותר פילנטרופיה מעסק.
עונה עצובה של קורונה מסתיימת בתצוגה נהדרת של דרמה וקהל. שלא נדע עוד מכאוב של יציעים ריקים. ולא ניפרד כמובן בלי להידחף. הכי מבעס בתיקו של מכבי, זה שלא נוכל לומר ששתי הנקודות ההן שנשארו אצל האדומים בדרבי היו המתנה הצנועה שלנו לאליפות הירוקה. אחרי הכל, זהו ערב לא פשוט בחודורוב. לראשונה מקום המדינה, הפועל ת"א כבר לא לבד במקום השני המכובד של טבלת האליפויות. 13 אליפויות באדום, 13 בירוק.
מה נשאר אם ככה? לנחס. מכבי תחגוג ברביעי. עם גביע. גביע צהוב בדרבי. זה לא רע. לא בטוח, אתם אומרים? הכל פתוח? שלוש דרמות בשבוע אחד אתם רוצים? לא מספיק לכם ממשלה חדשה ואלופה חדשה? הגזמתם. וגם אם לא - חובת הניחוס מחייבת.
