חוויתי יחד עם יענקל'ה שחר הרבה מאוד רגעים מרגשים. מעל כולם היתה שריקת הסיום לאחר הניצחון על שטורם גראץ וההעפלה הראשונה בהיסטוריה של קבוצה ישראלית לליגת האלופות. אחרי אותו רגע הגיעו אינספור רגעים מרגשים, במיוחד כשהיינו צריכים לארגן את המשחקים בחו"ל בעקבות המצב הבטחוני בארץ. כל מפגש עם אגדת כדורגל אירופי היה חוויה בפני עצמה. מעבר לכך, עוד רגע זכור היה לאחר אליפות העשירית והטקס המרגש.
הכדורגל הישראלי חייב הרבה מאוד ליענק'לה שחר. הוא היה הראשון שפרץ דרך בקבוצה שעד היום הייתה רכוש ציבורי. מעבר להישגים הספורטיביים, הוא טיפח מחלקת הנוער שרשמה הישגים רבים מאוד ומתוכה צמחו עשרות שחקנים שמשחקים בליגת העל. בכל קבוצה ישראלית אפשר למצוא שחקן של מכבי חיפה. הוא גם היה שותף מלא בכתיבת תכנית העבודה של אצטדיון סמי עופר. לעולם לא אשכח את טקס הפרידה שהוא אירגן לי במגרש.
היו גם רגעים פחות שמחים, כמו ההדחה מול רוזנברג במוקדמות ליגת האלופות. הפסדנו את העלייה בדקה ה-90, ואני זוכר עצב גדול. אצל הצופים מהצד היה ויכוח מי היה יותר לבן, הוא או אני. במהלך משחקים, אי אפשר לשבת ליד יענקל'ה. הוא חווה את זה מרגע שריקת הפתיחה ועד שעתיים אחרי שריקת הסיום. אתה לא יכול לדבר איתו על שום נושא, מבלי לדבר על כדורגל. הוא חי את המשחק ואוהב אותו.
הוא גם יודע ומבין כדורגל. נקודה. אך מעולם לא ניסה להכריח או להשפיע על המאמנים, לא בסגל למשחק ולא בשום דבר אחר. הוא היה מביע את דעתו בסיום המשחק ובזה נגמר העניין. נתן למאמנים חופש פעולה מלא, כל עוד נתן בהם אמון.
מבחינתי כמנכ"ל, אני מאחל לכל מנכ"ל בוס כמו יענק'לה שחר. הוא נתן אמון מלא בעבודה. הייתי מסכם איתו משהו, ובזה נגמר העניין. שמנו דגש על מתקנים וקידום מחלקת הנוער והגענו לתוצאות שאין כדוגמתן בארץ. אני מצטער שהעיר חיפה לא מצאה את הרגע ואת המקום להעניק לו הוקרה על תרומתו לעיר וגם לכדורגל בכלל. אני מאחל לו עוד שנים ארוכות בהם ימשיך לתרום לכדורגל הישראלי ולמכבי חיפה.
