הסכין
"..את תראי
איך בסוף
אחרי ההפסדים הניצחון הרבה יותר מתוק...".
(חנן בן ארי, "אלוף העולם")
רק לפני ארבעה ימים, חטפנו כולנו את הבומבה, הסכין המסתובבת ללב, שבשבריר שניה שמטה את הקרקע מתחת רגלי כולנו, שחקנים ואוהדים כאחד. מייקל אמנגה, שחקן צעיר ואלמוני, אחד שאין לו קריירה בבארסה באופק, אם נהיה אמיתיים, בעט כדור לא ברור שהשכיב עיר שלמה (ועוד איזה חמישה שישה שחקנים) על הרצפה בתדהמה.
רבים פירשו את התפרצות הבכי הזו כמין נוקאאוט או שבירה מנטלית, גם שלנו וגם של השחקנים. אותם רבים, ברוב המקרים, לא משתייכים בשום דרך לקבוצה שלא לקחה אליפות עשר שנים וההזדמנות לזכייה בתואר באותו הלילה נשמטה מידיה במחי פוקס הזוי אחד.
הדמעות האלו, דמעות התסכול והחשש, של שחקנים ובעיקר אוהדים שסוחבים על הגב שלהם את כל פארק הקופים של יודפת כבר עשור (פלוס עוד אי אלו טראומות של תוספת זמן), הם הדבר הכי מובן ולגיטימי שרק יכול להיות. הן לא החולשה שלנו, הן הכוח שלנו - כל ההיסטריה הזו הראתה עד כמה אהבה ואמוציות יש סביב ובתוך הקבוצה הזו, עד כמה גדול הרצון לשמוח ולשמח, עד כמה כל הדרמות, הטרגדיות, האירועים העצובים והמשמחים, הכל חסר פרופורציות ומטורף פה לגמרי. זר לא יבין זאת. פ.צ. הוליווד, סניף הכרמל. אנחנו מתים על המועדון הזה וקנאים לו בדרך שאין דומה לה בישראל, וכל דבר שקורה לו ולנו עובר דרך מגבר ענק של רגש טהור..
וגם אם ניקח בחשבון את שלושת הימים המסוייטים של המתח הבלתי נגמר והשינה הטרופה שגרם לנו אותו האמנגה, הרי שבסופו של דבר - אנחנו חבים לו חוב תודה לא קטן על הדחייה המכאיבה שסידר לנו לחגיגות. הכל בקרית שמונה, גם המשחק וגם העידוד הירוק, הרגיש חצי כוח, והאיצטדיון הזה בכלל מעביר לך את הרצון לחיות. בעונה כזו מטורפת והזוייה, זה לא יכל להיגמר בשום דרך אחרת, מלבד צלחת למרגלות הכרמל, כשכולנו, אבל כולנו שם - וכולנו ביחד. במקום פיצוץ סטנדרטי, קיבלנו חתיכת סופרנובה.
בית
"ואני מודה לך, שהבאת אותי לכאן,
שהראית לי את הבית,
ששרת את דמעותיי
סוף סוף הבנתי שאני שייך לכאן".
(דפש מוד, HOME)
שני משחקי הבית האחרונים היו צו שמונה לכל אוהד ירוק, להתגייס ולהבין את גודל השעה. הראשון, מול אשדוד, כדי לסייע לשחקנים להעביר את הטעם הרע ממשחק הנפל מול מכבי תל אביב בגביע, והשני, מול באר שבע, כדי למנוע את הסיכוי הקטן מאוד של פאדיחה אינטרגלקטית שהיתה מפרקת את המועדון ואותנו לגורמים.
ובשני המשחקים האלו, כולנו באנו לעבוד. אם חשבתם שראיתם את סמי עופר מול אשדוד, הגיע המשחק מול ב"ש והרים את התפאורות המרהיבות (פשוט וואוו, גאווה להיות חתיכה זערורית בפסיפס המושלם הזה), רמות הדציבלים והטירוף לגבהים שאני באמת לא יודע איך ואם אפשר לשחזר אותם. ממש כמו השחקנים, היינו צריכים לגרד את עצמנו ממצב נפשי לא פשוט וחתיכת זפטה על הראש, לשים את כל מה שהיה, השנה ובכלל, בצד, ולתת את כל מה שיש לנו. ונתנו, ואז נתנו עוד קצת.
באופן כללי, הקהל הרים את מכבי חיפה לסיומת המוצלחת של הליגה (להזכירכם, הצטרפנו בחזרה במינוס ארבע), אבל מה שקרה בשני משחקי הבית, בדגש על מול ב"ש, זה כבר בקנה מידה אחר לגמרי, ממחוזות אחרים. הקהל של מכבי חיפה הפך להיות סיבה לרכישת כרטיסים לא פחות מהקבוצה, מקור לגאווה והמון קנאה (תציצו בטוקבקים שיופיעו מתחת לכתבה), והפך תוך שבוע את סמי עופר להר געש פעיל, שהלבה שלו גולשת ושורפת כל דבר שלא ירוק על כר הדשא. עזבו את ההרכב החסר של באר שבע וכל המסביב - עם כזו אווירה, גם בארסה של מסי, ניימאר וסוארז לא לוקחת נקודות בסמי. טוב, אולי הם כן, אבל האמינו לי - זה לא דומה לשום דבר שהכרתם מישראל, ואני יודע דבר או שניים על משחקים חמים באיצטדיוני היריבות.
לכל דור יש את הרמת עמידר שלו, האירוע המכונן שפורץ דרך ופותח שער לעידן חדש ולדור חדש של אוהדים. לדור שלי היה את ה-0:5 שקיבע את מעמדה של מכבי חיפה כאימפריה והכוח העולה בכדורגל, ולדור הצעיר, זה שחווה אתמול את האליפות הראשונה שלו, יש את הטרפת של ראשון. שש שנים אחרי הכניסה אליו, סמי עופר זכה אתמול סוף סוף לחנוכת הבית שראויה לו, והמנהלת גם דאגה להביא לנו סרוויס מפנק לגמרי, סט כלי כסף מרהיב. תודה, מר כלפון, אם אפשר, שנה הבאה תגיעו שוב - ותביאו בדיוק אותו הדבר!
המציל
".וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ. ..
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר..."
דברים פרק לד
ממש לא מזמן, חברים, מכבי חיפה הייתה שקועה במערבולת של פסולת אנושית, אם נשתמש בלשון עדינה. כמו בתחנת רכבת נידחת, מומחים בעלי שם הגיעו מכל כנפות תבל כדי להצעיד את המועדון למאה ה-21 (או לעשות עלינו סיבוב כלכלי מוצלח, תלוי מאיפה מסתכלים על זה), ללא הועיל וללא הצלחה. כל פעם, איש מקצוע על סף פרישה חדש הגיע בפוזת התנשאות, ללמד את הנייטיבז כדורגל מאפס, עם תשעה קבין יומרנות בקולו ובעיקר - בלי שום חתיכת מושג לאיזה מועדון (וסיר לחץ) הוא מגיע.
עונת 2018-2019 היתה יוצאת דופן ברמת הקומיטרגדיה, אפילו בקנה המידה המוטרף של מועדוננו. לא פחות מחמישה מאמנים התחלפו על הקווים, מנהל מקצועי שעשה בטן-גב בקריביים במקום להביא רכש בקיץ (וזה אחרי עונה של פלייאוף תחתון ומקום עשירי, כן?) וחזר בשחייה להולנד עם כל חיל הפרשים, מאמן נוער מוקפץ, מאמן מחליף הולנדי, אלי גוטמן גם נכנס איפשהו בכל הפרטאץ' הזה והספיק לסדר לנו השפלה בדרבי ופרישה לפרשנות - ובעיקר, התבססות נאה וברורה במקום האחרון.
יותר מכל דבר אחר, מכבי חיפה נזקקה בשנות המדבר האלו למאמן שמכיר ומבין את המהות והאתוס של מכבי חיפה ואת רמת הלחץ הבלתי אפשרית שהמועדון הזה וסביבתו מייצרים, בטח ובטח בימים שחונים. בנקודה בה מכבי חיפה היתה זקוקה לפשטות ושפיות יותר מהכל, הגיע אדם פשוט, אפור אפילו, בלם אחורי גם בתפקיד וגם באופי, ושם את היד כדי לעצור את הקרוסלה.
בהתחלה פשוטה, מהיסודות, דרך משחק הגנה, מתוך הבנה שנצחונות הם אלו שבונים קבוצה ולא דיבורים עקרים על תהליכים, ואין טעם לדון בצבע שרוצים לספה בסלון כשהבית עולה באש, מרקו בלבול בנה את מכבי חיפה, שבוע אחר שבוע, מחדש. זה התחיל בקפיצה מהקרקעית אל המקום השני (בעונה הכי פחות תחרותית אי פעם בישראל) והמשיך בעונת בנייה של מה שעתיד להיות יסודות הברזל, שעליהם נבנתה אליפות הבר מצווה של מכבי חיפה.
הוא המציא מחדש את נטע לביא, שידרג את סאן מנחם, עורר לחיים את ניקי רוקאביצה, גילה לכולנו את עופרי ארד והדליק הכל באש גדולה עם צירופם של דולב חזיזה, יובל אשכנזי וצ'ארון שרי. מרקו בלבול גרם לי להתלהב ולאהוב את מכבי חיפה מכל הלב, כמו פעם, לראשונה מזה שנים.
האם מרקו היה מצליח בסופו של דבר לקחת את האליפות, אם היה נשאר? זו שאלה שתיוותר ללא תשובה. הדעות חלוקות. מה שבטוח, כל אוהד ירוק באשר הוא, קומו ותנו היום כפיים וכבוד למרקו בלבול. לכל דור יש כנראה גם את הג'וני הרדי שלו, וממש כמוהו, מרקו בלבול הציל את המועדון הזה מעצמו והחזיר אותו אל דרך המלך. האליפות הזו רשומה עליו, לא פחות מאשר על ברק בכר. תודה מרקו, על הכל.
המושיע
"...ואז ראיתי את פניו,
וכעת אני מאמין..."
(ניל דיימונד, I'm a believer)
כמובן, אם מרקו בלבול משחק את משה במטאפורה הזו, אז ברק בכר הוא היהושע בן נון. זה שזכה לרשת את משה בלבולנו ולהצעיד את העם הירוק בשערי הארץ המובטחת, אל עבר התהילה. כידוע, הוא עשה פחות או יותר את אותו השטיק גם בבאר שבע: ירש קבוצה בשמונים אחוז מוכנות מאלישע לוי ונתן לה את האקסטרה כדי לגעת בתואר. בשל כך, יש כאלו שמדברים על ברק בכר כמי שנהנה מפירות עבודתם של אחרים ואפילו קוצר תהילה ושבחים לא לו, ומטילים ספק ודופי ביכולותיו כמאמן. אז אולי הוא לא המאמן המושלם, בטח טועה לא מעט, אבל בסופו של דבר, היתה לו מטרה אחת, ענקית וכבדת משקל, כזו שרבים וטובים לפניו כשלו בה באופן מביש,. והוא עמד בה, בענק.
מקצועית, השידרוג הבלתי ייאמן במצבים הנייחים ועבודת הצוות המקצועי הנהדר, הגמישות במערכים והמשחק האטרקטיבי והשוטף, הרכש הנקודתי שפגע בול בכמעט כל מקרה, המחויבות הטוטאלית של כל שחקן שעולה לשחק, לא משנה לכמה דקות, השימוש בצוות המנטלי המושמץ לעורר ולהקים את השחקנים מכל מכה, כל פעם מחדש, שידרגו את מכבי חיפה משמעותית השנה בכמעט כל היבט. והוא עשה את זה, אגב, בשני-שליש דרך בלי קהל. נסו להיזכר מה קרה בשנה שעברה למרקו כשהקהל נעלם. רמז: לא נגמר טוב.
גם ברגעים הלחוצים ביותר, גם בהפסדים ובמעידות, ברק בכר נעמד מול המצלמות ושידר ביטחון ויציבות, למערכת ולנו. רק ההופעה שלו מול המצלמות, בטוח, מחויך ונינוח, שניה אחרי הכאפה דה לה אמנגה, הייתה שווה שמונים אחוז מהקאמבק וההשתוללות של המחצית הראשונה מול באר שבע. אחרי הייצוב של בלבול, מכבי חיפה הייתה צריכה פיגורה מליגה אחרת על הקווים כדי לנצח את היריב הקשה מכולם - את עצמה, והיא קיבלה את הפיגורה הזו בענק.
ברק בכר עמד העונה בסדרת לחצים עצומה, תקשורת מקומית חונקת בחיבוק דב, שק משקולות של עשור כושל, עונת קורונה שבורה, מבותרת וזרועת פגרות כפויות שהוציאו ממומנטום, סדרות משחקים מתישות וצפופות, בפלייאוף עליון סופר תחרותי שהוציא את המיץ לשתי הטוענות לכתר, במקבץ של אי אלו טעויות שיפוט עלומות לטובת אי אלו יריבות - ועשה הכל מעמדת האוהד שמגיע לקבוצת חלומותיו. וזה, אגב, ממש לא יתרון או ערובה להצלחה. שאלו את רועי קהת, שכטר וגם ראובן עטר עד כמה זה יכול להיות חרב פיפיות, כל עניין ה"גדלתי בגימל" הזה....
לראשונה זה שנים, יש למכבי חיפה מאמן שיש לי בו אמון מוחלט וביטחון בדרכו. בדרכנו. ברק בכר - אני מאמין בו!
גברים
"אני אלוף העולם, בליפול,
ולקום, כמו גדול...
(חנן בן ארי, אלוף העולם)
בסופו של דבר, הגם שתפקידו של המאמן חשוב, ידוע ומוכר, הכל קם ונופל על המוציאים לפועל, דהיינו השחקנים. נדרשו תעצומות נפש וגוף אדירות גם לקום מנטלית מהכאפה המצלצלת של קרית שמונה, וגם להידרש למאמץ פיזי אדיר והבליץ שהביא את התואר לחיפה במחי מחצית אחת.
אמרו עליהם שהם עושים במכנסיים, שבירים מנטלית, חלשים, הדביקו כל מיני כוכביות, אבל בכל פעם שבה נפלו, כל פעם שכבר סתמו עליהם את הגולל, כשהפער נסגר, ופתאום הפך משום מקום למינוס ארבע - הם קמו וחזרו חזקים ונחושים יותר, כמו סוס מכוסה עיניים, וראו בעיני רוחם רק מטרה אחת: להחזיר את הצלחת לכרמל. אתמול, באמא של כל המאני טיים, הם עלו וכיסחו את השד האחרון שנותר והפריד בינם לבין הצלחת. אפילו שני הגולים ההזויים שבאר שבע הבקיעה הגיעו סתם כדי לייצר עניין ולשמור אותנו במתח, כמו שהם כל כך אהבו לעשות כל השנה.
מכבי חיפה של השנה היא קבוצה של שחקנים שמשחקים ומתנהגים כמו האוהדים הכי שרופים שלה, לא משנה מאיפה באו או כמה זמן הם כבר כאן. הייתי בחגיגות האליפות הקודמת ליד השחקנים, ולמרות שכמה מהם שברו דיסטנס וחגגו איתנו (ד"ש חמה לעידן ורד היקר), עדיין היה שם קיר שקוף ומעין רתיעה מהתערבבות מוחלטת.
הפעם הזאת, בקושי יכולת לזהות מי השחקן ומי האוהד. כולם התערבבו בדבוקות האוהדים השונות, בלי חולצות, שרו את כל השירים, שמחו והשתגעו כמו היו אחד מאיתנו. הקשר הסימביוטי בין השחקנים לקהל הוא דבר שהתרקם, הלך והתעצם כבר בעונה שעברה, וההפרדה הכפויה גרמה לגעגוע הדדי עצום מנימום. געגוע שהסתיים בטירוף החושים של חגיגות אליפות כמותם לא ידעה העיר חיפה מימיה.
אז כל אחד ואחד מכם שלבש את החולצה הירוקה, מכל הלב - תודה שהייתם ועודכם חלק מהחלום המתוק הזה. אני אוהב אתכם אהבת נפש. הפכתם אותי, אותנו, למאושרים במידה שאי אפשר לתאר ולכמת. עכשיו, תעשו לכם ולנו טובה, ותישארו פה איתנו כדי לקחת עוד צלחת. אין כסף בעולם שיקנה לכם את האהבה והאטרף שתתנו אתם לנו ואנחנו לכם, עד הסוף.
חיפה
"...ונותר רק לסלק את האבנים מהרחובות
ואיתן לבנות הכל מחדש..."
(החברים של נטאשה, יש זמן)
רק לפני שבועיים, חוותה העיר חיפה את אחד מרגעי השפל והאימה הגדולים ביותר שלה. סדק ענק נפער בתפיסת הדו-קיום של המקום השפוי ביותר בישראל במובן הזה, הכל נבלע בים של אש, דם והתלהמות. אתמול, כל המחלוקות הושמו בצד, הכל למען המטרה והאהבה המשותפת. לא היו שם יהודים, ערבים, נוצרים או צ'רקסים. רק ירוקים, חובקים איש את רעהו, וחוגגים יחד את תהילת העיר חיפה. האש שהופנתה רק שבועיים ימים קודם לכן איש כנגד רעהו - הופנתה לשמיים, ומפגן זיקוקים מרהיב הדליק באקסטזה את העיר חיפה. ללא הבדל דת, גזע ומין, כל לובש צעיף או חולצה ירוקה היה לאח, באחד הלילות השמחים ביותר שידעה העיר מימיה.
אני לא מתכוון להיכנס כאן לפוליטיקה ולסימטריה ולאנא אערף מה, אבל אי אפשר גם להעמיד פנים כאילו הכל בסדר ושום דבר לא קרה. למרות שאני לא גר שם שנים, חיפה הייתה ותישאר העיר, הלב והבית שלי, והשבר האיום הזה עוד רחוק מלהירפא.. אבל אם יש משהו שיכול לרפא, לקרב ולאחד אותנו שוב בעיר הזו - זו רק קבוצת הכדורגל הירוקה.
אתם יכולים לומר עד מחר שזה כולה כדורגל, ולמה להתרגש כל כך ושאין לנו פרופורציות ואת כל הקלישאות החבוטות על 22 משוגעים שרודפים אחרי כדור. אבל תראו לי עוד דבר אחד בעולם שיש לו כזה כוח ריפוי עוצמתי, שיכול ברגע אחד לייצר הרמוניה ולהעלים לגמרי מחלוקות וקרעים כמו הג'וגו בוניטו ירוקיטו. והלוואי ונדע רק ימי אחווה כאלו ונזכה לרפא ולגשר על המחלוקות, אמן ואמן.
תודות
לפני שנה וחצי, בערך, יצאתי לדרך שלא הייתה לי שום ערובה מה יהיה בסופה. תיעוד שבועי של שתי עונות שהרגישו כמו עונה אחת ארוכה מכוח הקורונה. המסע של מכבי חיפה בחזרה אל צמרת הכדורגל הישראלי, מנקודת מבטו של אוהד, באתר הספורט הגדול ביותר בישראל.
זה היה חתיכת הימור, כי אם איכשהו, באיזושהי סיטואציה, זה לא נגמר באליפות, אני באמת לא יודע מה הייתי עושה עם עצמי. נוסף על משא העשור ללא אליפות, כבד בזכות עצמו, התווסף לי אישית גם המשא של מי שמשתף את מחשבותיו, לטוב ולרע, עם עוד אלפים רבים... הייתי מוקע תמידית כמנחוס רשמי והופך למרמס וטרף לחיית השדה ועוף הטוויטר.
אבל, למרבה השמחה, הסיפור שלנו, שהיתה לי הזכות והעונג לספר לכם כאן מדי שבוע, הסתיים בסוף הכי טוב והכי מתוק שרק יכולתי לצפות.
אז בזמן סיכומים זה, רציתי לומר תודה קודם כל למשפחה שלי, אשתי רעות והילדים שלי, עמית ואורי, הסובלים העיקריים ממצבי הרוח שגרמה לי הקבוצה לאורך השנים. תודה לכם על האהבה והתמיכה. אני אוהב אתכם 3000. תודה להוריי היקרים שהביאוני עד הלום ולסבא יהודה ז"ל שבחוכמתו הרבה בחר בירוק - הדור הרביעי כבר חזק בעניינים, סבא!
תודה לכל חבריי ומכריי באשר הם על התמיכה הבלתי מסוייגת, בטוב וברע. ליהודה צ׳רבוני, האיש שהיה לי לבית שני והדבר הכי קרוב לסמי עופר בימי הקורונה.
תודה ענקית לאור אבולעפיה, העורך שהפך לאח יקר. זכות גדולה היא לעבוד ולהכיר אותך.
תודה מיוחדת לכל אוהדי מכבי תל אביב המקסימים, שהיטיבו להגדיר לי בצורה כל כך חדה וברורה, דרך מבול הטוקבקים שלהם, את המונח "אובססיה". העיקר שאנחנו לא מעניינים, הא? קריצה, קריצה.
תודה לכל מי שקרא, לכל מי שאהב, לכל מי שפחות אהב, לכל מי שפירגן או לעג.
תם ונשלם סיפור החזרת האליפות לכרמל אחרי עשור. הלאה, לסיפור הבא...
אנחנו
את הטור הזה, כמו את שאר הטורים שלי, אני מקדיש וכותב לאחים שלי בירוק, הגרעין הקשה, המחוקים, הסחופים והמעונים. אלו שדיממו איתי בשוחות ליגת העל כבר עשור. לפני כולם, למשפחה הירוקה שלי: אלעד שמש, יעקב רובינוב וצחי חונגה (כן, וגם לרובי אברהם הענק הירוק, המצטרף הטרי למסעות משחקי החוץ), ולשאר המשפחה הירוקה הענקית שהולכת יחד כבר אלוהים יודע כמה שנים.
לכל מי שהיה שם גם כשמכבי חיפה היתה פחות טרנדית, לכל מי שחווה את הנסיעות השקטות והעצובות חזרה הביתה אחרי עוד מפלה, לכל מי שהתגרד לו בקרקעית הבוצית והרעילה של הפלייאוף התחתון, לכל מי שקיבל עוד מכה, עוד זפטה, עוד שריטה בראש ובלב - ותמיד חזר כדי לבקש עוד, בלי תנאים, בלי תירוצים, בכל זמן ומזג אוויר, בכל מגרש בארץ.
אנחנו היחידים שהבטיחו ללכת בטוב וברע - וגם תמיד קיימו. שום צרה או טרגדיה לא גרמה לנו לנטוש, והיו, בלי עין הרע, מספיק מכל אלו. אנחנו העילה היחידה שהיתה להחשיב את מכבי חיפה כמועדון גדול, בימים בהם הכל היה נראה אבוד ותלוי על בלימה. אנחנו הגחל הלוחש, הגפרור שבכוח ההתמדה והרוח הצית מחדש את המדורה הירוקה שמשתוללת בשמחה. איצטדיונים הוחלפו, מאמנים ושחקנים בטח ובטח, הכל בסופו של דבר עבר, עובר ויעבור, רק אנחנו ובנינו ובני בנינו נותרנו כאן, ונישאר ירוקים עד המוות וגם אחריו.
אנחנו העוגן, הבסיס שעליו נבנתה מחדש האימפריה שאבדה לה דרכה, ולא ננטוש אותה בעד שום הון שבעולם. גם בימים קשים, נקום מהקרשים ולעולם נישא את הדגל והסמל איתנו ועלינו.
אנחנו מכבי חיפה.
ואנחנו האלופים.
נתראה במוקדמות האלופות.
