אפשר בבקשה להפסיק עכשיו? הנה, הבנו, הכל סגור וגמור. ממש כמו שהיה סגור וגמור לפני שבוע, אבל עכשיו כבר יש פלומבה מוחלטת והכרעה ברורה מאוד לעונה הזו. אין איזה משרד ממשלתי חדש לענייני דימום מהעיניים שאפשר לכתוב לו מייל תחנונים לסיום מוקדם של התענית הזאת? די, תנו להם כבר את הצלחת ושחררו את שאר אוהדי הקבוצות בישראל מהצורך להמשיך ולצרוב לעצמנו את הקרניות עם שרשרת הרדיוסים המיותרת הזאת.
אמש, כצפוי, התבזינו מול מכבי תל אביב בפעם המאה, או החמישים, או השש מאות, מי יודע, אף אחד כבר לא עוקב. דבר אחד זה להפסיד מראש ולהגיע למשחק שיכול היה להצית טיפה עניין בגארבג' טיים הבא עלינו ל(לא ממש) טובה. די התרגלנו לראות את השחקנים שלנו מתבטלים ומגיעים למפגשים אבודים מראש מול מכבי תל אביב במנטליות כל כך תבוסתנית ורפויה. אבל דבר אחר לגמרי, והרבה יותר מייאש ומתסכל, זה לראות איך כל הריקוד הנוראי הזה קורה לך מול העיניים בהילוך סופר איטי...
המשחק הזה באמת שבר אותי. אני לא מדבר רק על ההפסד, ראיתי את מכבי חיפה בשפלים גדולים הרבה יותר מלהפסיד משחק של הזדמנות אחרונה למאבק צמרת (תזרמו רגע עם השקר, אני מנסה להעביר נקודה).
אני מדבר על העובדה שכל החוויה, גם חוויית הצפייה וגם המשחק עצמו, הכל מרגיש כמו יציאת ידי חובה של כל מי שמעורב. כל אחד שיחק את התפקיד שלו - מכבי חיפה באה להרים ידיים, מכבי תל אביב באה לנצח במינימום מאמץ (אבל ממש מינימום), איביץ' בא לדגמן יוניקלו בלי שרוולים, מרקו בא לדגמן סחיטה פיזית ומנטלית של השחקנים שלו, שופט המשחק דואג לארוז למכבי תל אביב יפה יפה את שלוש הנקודות עם אדום מומצא (כאילו הם צריכים את העזרה שלו) ואנחנו הצופים יושבים מול הטלוויזיה ומתרגלים את האמוציות שלנו על התבשיל התפל הזה. וכלום, פשוט כלום מזה לא מרגיש אמיתי.
זה אולי יישמע הזוי, אבל אני רוצה להרגיש את הצריבה הזו בחזה, את תחושת ההשפלה והזעם, את הטעם המלוח של עוד הפסד מרתיח, אבל אני באמת לא מרגיש שום דבר מאלו. אף מסך, גם הפלזמה החדה ביותר, עם הפיקסלים הכי צפופים, לא יכול לתווך לך את התחושות שנותן המקום שלך במגרש, לטוב ולרע. בטח כשחלק גדול מהפיקסלים מוקדש לצילום של כיסאות ריקים, ומה שנותר - לתיעוד של אימון ערב נינוח בין שתי קבוצות כדורגל. כמו קינוח פרווה בבר מצווה - בלי טעם, בלי ריח.
הקהל, האיצטדיון והשחקנים הם שילוש קדוש, בטח ובטח בליגה כמו שלנו, שלא נהנית מעודף בכישרון ורמת משחק גבוהה. כל אחד מאלו ממלא את התפקיד שלו באיזון העדין הזה, וברגע שהאיזון הזה מופר... ובכן, עיניכם הרואות.
אז בהיעדר מטרה אמיתית לשחק עבורה, ובהיעדר חשק מופגן, אנחנו מפליגים הלאה בספינת הרפאים של מרקו, וביום ראשון - דרבי חיפאי. בדרך כלל, אין צורך להכביר במילים, החשיבות והיוקרה ידועים לכל.
האמת שגם הפעם אין מה להכביר במילים, רק לקוות שבתוך הייאוש והסתמיות שהם הקיום הספורטיבי שלנו בימי קורונה, נזכה אולי, רחמנא ליצלן, גם להרגיש מהו ניצחון ללא קהל...
