זה עוד לא נאמר בגלוי, אבל נדמה שלכולם ברור שאנחנו קרובים לסוף: אם הכל יעבור בשלום, ולדימיר איביץ' צפוי במחזורים הקרובים לנהל את משחקיו האחרונים כמאמן מכבי תל אביב. הסרבי, שהגיע למכבי אחרי שלוש שנים כמעט ללא תארים, אמור לעזוב בתום העונה לקראת התחנה הבאה. והאמת היא שה"מורשת" שלו, או השאלה מה הוא מותיר אחריו, עדיין טעונת בירור: הצלחה, מכבי הדורסנית ביותר שהיתה כאן - או דווקא החמצה בכל מה שמעבר? האם להוקיר את המאמץ הארוך, של אליפות (וככל הנראה עוד אחת בדרך), או דווקא להסתכל על ההדחות (חלקן עצובות ממש) בכל מפגשי הנוק אאוט? האם איביץ' הוא ווינר גדול שהוציא הרבה ממעט, או דווקא כזה שקיבל תנאים אידיאליים ולא הצליח להוציא מהם את כל המיטב? טיעוני התביעה וההגנה לפניכם, וגם ההכרעה - בידיכם. All Rise.
נאום התביעה
לוולדימיר איביץ' היו את התנאים הכי טובים בכדורגל הישראלי להצליח בהם. אין מועדון בכדורגל הישראלי שנמצא בשיא פריחתו, עם עתודות מבחינת נוער, יכולת תקציבית וסגל ישראלי עמוק (שהוכח שהוא המפתח להצלחה ארוכת טווח בכדורגל שלנו) - כמו המועדון מקריית שלום. וכן, צריך לדבר גם על הגב הכלכלי: מיץ' גולדהאר סיפק לו בסיס שאין שני לו במדינה, על בסיס העבודה שהשאיר אחריו ג'ורדי קרויף - קבוצה שבהחלט חוותה שנים לא מוצלחות לפניו, אבל עדיין הכילה בתוכה כמויות בלתי נדלות של כישרון. ומה הוא עשה עם זה? האמת, לא הרבה.
כן, האליפות בשנה שעברה היתה אירוע מרומם עבור כל אוהד צהוב. אליפות ה"תשתחוו" המפורסמת, שכללה נצחונות דורסניים על כל היריבות האפשריות, שוב ושוב - כולל אותה רביעייה גדולה על הראש של היריבה מבאר שבע, בטרנר. אבל חייבים להודות שהזמן סיפק קצת פרופורציות על האליפות ההיא: לא אני, כבוד חבר המושבעים, זה יהיה שישלוף את טיעון "הליגה החלשה" - ובכל זאת, קשה שלא להתעלם מהעובדה שהפועל באר שבע חוותה עונת "מלטדאון" נדירה, ומכבי חיפה... ובכן, היא פשוט מכבי חיפה של העשור האחרון. לא ממש קשה לקחת אליפות כשאתה היחיד על המגרש (לפעמים גם מילולית).
ובעיקר, המציאות סיפקה פרופורציות לאליפות - כי היא עומדת בבדידות מזהרת אל מול יתר המסגרות. אם מכבי של פאקו אייסטראן, שלא היתה קבוצה מאוד זוהרת או חסרת תקדים, הצליחה להגיע לטרבל, מכבי הזו בהחלט יכולה היתה להגיע לאותו מעמד. במקום זה, ראינו את איביץ' פעמיים נכשל בגביע (פעם אחת מול בני יהודה, הארק-נמסיס; העונה זה נגמר כבר בסיבוב ח' נגד אום אל פאחם, קבוצת אמצע טבלה מהליגה הלאומית), ומעל הכל לא מצליח להביא את המועדון להצלחה באירופה - לא מול סארפסבורג, לא מול קלוז' ולא מול סודובה. קבוצות שמכבי ת"א, עם כל ההכרה שמדובר בקבוצה ישראלית, אמורה לעבור (בטח האחרונה שבהן).
וכן, יש משהו לא פייר בשיפוט של מאמן רק על סמך משחק נוק אאוט. כולם מכירים מה ששיננו לכל אוהד מכבי ממחלקת הכדורסל - "במשחק אחד הכל יכול לקרות". אבל האמת היא שאם ג'ורדי קרויף הותיר איזושהי מורשת אחריו, הרי שזהו הכיוון לעבר הרמה האירופית הגבוהה. מכבי שלו הגיעה לשלב הבתים של ליגת האלופות, בסה"כ בפעם השנייה בתולדות המועדון הגדול הזה, ושיחקה עוד שלוש פעמים בשלב הבתים של הליגה האירופית. הסטנדרט נקבע - ואיביץ', מה לעשות, לא באמת עמד בו. אז הוא כנראה הביא אליפות, אבל למכבי ת"א - נדמה לי, אדוני השופט וחבר המושבעים, מגיע הרבה יותר.
נאום ההגנה
עם כל הכבוד לדיון שלנו, הצופים האובייקטיביים, את מאמן הקבוצה צריכים לשפוט - קודם כל - אוהדי הקבוצה. אדוני השופט, לך לאוהדי מכבי תל אביב ושאל אותם על המאמן שלהם. האם מישהו מהם מאוכזב? האם למישהו מהם יש ספקות לגבי יכולותיו? האמת הפשוטה, שתתברר לך משיחה קצרה, היא שלא. אוהדי מכבי מבינים טוב מאוד מה קורה כאן, ואת העובדה שאיביץ' הצליח לייצר במכבי את חלומם הרטוב - קבוצה מלאה בכישרון, אבל גם בווינריות, ביכולת קלאץ' מרהיבה, וגם ביכולת למלא את השורות בשחקנים הצעירים של המועדון.
תנאים סביבתיים? האמת היא שהתנאים הסביבתיים של מכבי תל אביב פוסט ג'ורדי אמנם היו טובים בדו"חות הרווח וההפסד, אבל לא משהו על המגרש: איביץ' קיבל את מכבי אחרי שלוש שנים שבהם היא ראתה לבאר שבע את הגב בליגה, עם מעט מאוד תארים (אחד מתוך תשעה) - ובעיקר, עם עול הפייר פליי על גבה. כסף היה, אבל אי אפשר היה באמת לנצל אותו. במצב לא פשוט כזה, מועדונים גדולים ממכבי התקשו להתמודד - ואף על פי כן ולמרות הכל, איביץ' יכול היה. חוש הריח הנהדר שלו סיפק למכבי חוליית הגנה חזקה (ג'ראלדש בצד ימין, סאבוריט בצד שמאל, אמאדור באמצע ליד איתן טיבי, שעונה קודם כמעט ולא שיחק), ובהתקפה הוא ידע להוציא את המיטב ממה שהיה בעתודות של מכבי: יונתן כהן, למשל, שהוא ידע להחזיר ולהפיק ממנו את המיטב - כולל בעונה הנוכחית, עד פגרת הקורונה.
ובעיקר, הוא החזיר למכבי ת"א את תודעת המנצחים. מכבי ת"א היא אמנם המועדון העשיר בישראל, אבל היא סבלה מירידה מסוימת בזקיפות הקומה, בכוח ההרתעה. דמויות משונות כמו שוטה ארבלדזה או ליטו וידיגל, היו רחוקות מלספק לאוהדים את הביטחון העצמי שכל כך נהוג במחוזותיהם. איביץ' החזיר את זה. הוא החזיר את מכבי, תודעתית, למצב שבו היא הפייבוריטית הברורה - מה שלא היה כל כך לפניו. העובדה הפשוטה היא שהפער בצמרת, לקראת הפלייאוף, לא מאוד גבוה - ועדיין כל אוהד אובייקטיבי משוכנע שזה גמור. כי איביץ' הצליח לגרום לכולנו להרגיש שוב שמכבי היא חזקה מהכל.
ולסיום, קצת מספרים: 62 משחקי ליגה ניהל ולדימיר איביץ' במכבי ת"א. הוא הפסיד רק אחד. במשך העונה ושלושת רבעי, מאזן השערים הכולל של מכבי תחת הסרבי עומד על 24:125 (!). היא כובשת יותר משני שערים למשחק, וסופגת פחות מחצי גול. בהרכב שפתח במשחק הליגה האחרון, לפני הקורונה, נגד מכבי נתניה פתחו ארבעה שחקנים שגדלו במועדון הצהוב. עוד שלושה חיכו על הספסל. את שער הניצחון בישל יונתן כהן לאילון אלמוג. מה צריך אוהד יותר מהקבוצה שלו?