אם נתמקד אך ורק בצד הספורטיבי, האליפות הזו של מכבי תל אביב תיזכר בזכות העוצמה והעומק של הסגל שלה, בזכות השיאים ההגנתיים, בזכות שיא המשחקים ללא הפסד (אולי), ובעיקר בזכות התחושה שהיא סוג של מכונת עבודה. ללא קסם של ממש וללא כדורגל שובה עין, היא מחתימה כרטיס מול קבוצות שמבוהלות ממנה.
דניאל טננבאום שבר שיאים בשער, חוליית ההגנה עשתה עבודת קודש, החלק הקדמי בראשותו של יונתן כהן הכריע משחקים פעם אחר פעם, אבל נדמה שחוליית הקישור היא זו שחיסלה והתישה את היריבות. אייל גולסה היה נהדר. דור פרץ ואבי ריקן לפרקים. אבל מעל כולם בלט דן גלזר. הכי "איביץ'" על המגרש. הכי אפור והכי זוהר. הוא הפך את התפקיד של הקשר ההורס שמחלץ ומוציא מהר את הקבוצה שלו לתפקיד הכי חשוב במערך של מכבי תל אביב. הכניסות שלו לעזור בין הבלמים, הלחץ הגבוה כשהיה צריך, הסדר שהוא עשה במגרש, הבאלאנס שהוא נותן. מנהיג אמיתי.
כל הברכות והמחמאות על ההישג מגיעות למכבי תל אביב, אבל הכדורגל לא היה כזה שיזכר. איביץ' ניסה לתמרן כל העונה בין 4-3-3 ל-5-3-2, אבל בשום מערך הקבוצה לא שטפה את המגרש ברצף של משחקים כמו בעונה שעברה. אין באליפות הזו כדורגל איכותי בפרמטרים שאנחנו מצפים לראות מאלופה: לא לוחץ, לא מרשים, לא התקפי ולא מרגש. הקבוצה מתנהלת העונה בצלמו ובדמותו של איביץ': קשוח, לא מתפשר, לא מוותר, רק החזק שורד.
רק כדי להמחיש, הנה כמה נתונים על הפער בין האליפות העונה לעונה שעברה (באדיבות מנהלת הליגה): ממוצע הבקעה למשחק ירד מ-2.14 ל-1.85 (סביב 15 אחוז), חלה ירידה בממוצע מסירות המפתח המדויקות (יצירת מצבים) וגם ירידה של 10 אחוז בניסיונות ההבקעה. גם במשחק הלחץ הגבוה המפורסם, שהתיש יריבות וגרם למכבי תל אביב לכבוש עוד ועוד בעונה שעברה, יש ירידה של 10 אחוזים העונה, כך שמכבי חיפה ואפילו מכבי נתניה לחצו וחטפו בחלק הקידמי יותר ממנה העונה. מצד שני, מבחינה הגנתית מכבי תל אביב הגיעה לשלמות בליגה שלנו ושברה שיאים מטורפים.
לדעתי, הסגנון הזהיר של מכבי תל אביב העונה נובע מהצלקות של הכשלון באירופה בקיץ, שהיווה את נקודת השפל בעידן איביץ'. מאותו רגע הוא החליט קודם כל להעמיד קבוצה שיודעת לעמוד הגנתית בצורה מושלמת (ברמה מקומית כמובן) ומשם להשיג נקודות בכוח. לשם ההשוואה, באליפויות בעידן קרויף מכבי תל אביב הגיעה להישגים מכובדים באירופה שכוללים שלב בתים באלופות ו-32 האחרונות בליגה האירופית. היום זה נראה כמו זכרון רחוק. מכבי תל אביב שולטת בליגה, מרוויחה שחקני בית משמעותיים, אבל מתרחקת מהישגים בזירה האירופית וזה משהו שבעידן איביץ' מאוד בולט.
יתרון ניהול הסגל והעומק שלו היווה את הפרמטר המנצח בין מכבי תל אביב למכבי חיפה, שניסתה להוות איום. ירדן שועה הוא מקרה מושלם שממחיש איך שחקן אחד מייצר אינספור התעסקויות חסרות פרופורציה לעומת השקט התעשייתי אצל הצהובים. שם למשל, שחרור של שחקנים כמו אלירן עטר וספסול כוכבים באופן קבוע מגביר את התחרות הספורטיבית, בלי כותרות משנה. מכבי תל אביב גם ניצחה את מכבי חיפה בכל הקרבות הישירים ויצרה יתרון פסיכולוגי על היריבות שלה, שבקושי איימו על השער שלה.
בשורה התחתונה, אליפות היא המטרה והיא הושגה בצורה ברורה מאוד. אם יש רגע אחד ספורטיבי שניקח מהעונה הזו זה המשחק הישראלי הכי גדול בשנים האחרונות, ה-3:4 של מכבי תל אביב על מכבי חיפה. וכמו שתיאר את זה השדר שלצידי, עמיחי שפיגלר: זה הכדורגל! לזה אנחנו מחכים, לזה אנחנו שואפים ודרך משחקים כאלה נאהב ונחבק את הכדורגל שלנו.
