אני שמח שנפל בחלקי הכבוד לספר את סיפורם של ארז וינון אשכנזי מהזווית שלי, כשחקן וכקפטן הפועל תל אביב בעבר. המשפחה הזו הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהמועדון וגם מהסמל. בהפועל, האוהדים הם הקבוצה וגם מרגישים את זה היטב כשאתה שם.
לי ולינון אשכנזי יש חבר משותף בשם ראובן בניסטי ולפני כמה שנים נוצרה בינינו ההיכרות, שהפכה לחברות אמיתית בהמשך. ינון הקים בית ספר לכדורגל בעמק המעיינות לזכרו של בנו ארז, לוחם השייטת שנפל בקרב. הייתי מגיע בכל שנה לימי הפעילות של בית הספר, בהם ניסו לגייס תרומות. הלכנו להצטלם עם הילדים במטרה לעזור. תמיד היה טורניר ראווה והיה מרגש מאוד.
אחרי הטקס בבית העלמין ביום הזיכרון, יש מסורת כזו, שהולכים לבית של משפחת אשכנזי, שם ינון מראה לנו את התמונות של ארז, של צעיפים, חולצות של הפועל, הוא מספר כמה הוא אהב את הפועל תל אביב ומה הוא עשה בשביל המועדון ובשביל להגיע למשחקים. הם היו הולכים למשחקים ביחד באופן קבוע, למרות המרחק הגדול מאצטדיון בלומפילד. ינון סיפר שארז היה דואג תמיד לילדים עם צרכים מיוחדים, מארגן להם בכל שנה טורניר בשיתוף השייטת. הוא המשיך את דרכו וגם הפך לאבא של המחלקה.
הסיפורים שאני הכי זוכר אלה הסיפורים שינון סיפר על בנו, על גבורתו, על אהבתו לקבוצה. ראית אדם עם חיוך כובש שמסתיר לב שבור ומלא בצער.
כשהייתי רואה אותו לפני או אחרי המשחק, תמיד הייתי ניגש אליו ביציע בשער 7 כדי לחבק אותו ולדבר איתו. אי אפשר היה לפספס את השלט הקבוע שהיה במגרש, "ארז אשכנזי – אדום שלא נשכח" שכל אוהד הפועל זוכר. השנה, כשינון אשכנזי הלך לעולמו, החזירו את השלט ליציע בטקס שערכה הקבוצה לזכרו וזה ריגש אותי מאוד.
היינו בקשר ממש טוב לאורך השנים, מדברים הרבה בטלפון. תמיד כשהיינו מגיעים לקבר, הייתי מקבל ממנו חיבוק גדול ומרגיש כאילו אני האדם הכי חשוב שם בטקס. הוא כל כך היה מחובר להפועל תל אביב והרגיש גאווה גדולה שכל שנה היינו מגיעים אליו לכבד את זכרו של ארז.
הייתי מגיע לבית העלמין ברשפים בכל יום זיכרון כנציג של הפועל תל אביב, אבל גם אחרי שעזבתי המשכתי להגיע. גם היום, כשינון כבר לא איתנו והמצב לא מאפשר להגיע לבתי העלמין בטקסים, החלטתי ביום שני בבוקר לקחת את הרכב ולנסוע לקיבוץ רשפים בשביל לכבד את זכרם, לא יכולתי לחשוב שהיום הזה יעבור ולא אהיה שם, זה כבר חלק ממני.
היה לי מאוד עצוב כשינון הלך לעולמו לפני מספר חודשים. מדובר באדם מלא ערכים, מלח הארץ. תמיד היה עם חולצה אדומה, תמיד עשה הכל והקדיש את חייו כדי להנציח את בנו ארז. דמות ראויה להערצה. הוא נטמן ליד בנו, אני מקווה שהם נמצאים יחדיו במקום טוב יותר – וינון לא צריך להתגעגע יותר. יהי זכרם של שניהם ברוך.
