עם כל הכבוד לדרבי של תל אביב, למשחקים בין מכבי חיפה למכבי ת"א או אפילו לדרבי של פתח תקווה, זו היריבות הגדולה ביותר בכדורגל הישראלי: זו שבין הצהובים מעיר הבירה לאדומים מעיר העולם. בין המנורה לפטיש והמגל, נוצרה כאן יריבות שמשקפת את הפער הכי בולט בחברה הישראלית. אבל עם כל הכבוד לפוליטיקה שתמיד אופפת את המשחקים בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב, את זה נשאיר לפוליטיקאים. זה זמן הכדורגל, והיריבות הזאת סיפקה - לאורך השנים - גם כמה התמודדויות בלתי נשכחות. "טופ 5" מכינה את הקרקע למפגש הענקיות הערב, עם חמישה משחקים שלעולם לא נשכח בין הצהובים לאדומים.
במקום החמישי: 26 באוגוסט 2007, בית"ר מנצחת 1:2 בבלומפילד (או: "ולעומת זאת, יצחקי")
מחזור שני של עונת 2007/08. עם יצחק שום על הקווים ואחרי ניצחון חלק על בני יהודה במחזור הפתיחה, האלופה הגיעו ליפו במטרה סוף סוף לנצח בחוץ את האדומים, אחרי שש שנים ארוכות מדי. הפועל מצידה התיימרה להציג רוח חדשה, עם מאמן צעיר בדמותו של גיא לוזון.
זה התחיל באדום בוהק: המארחת לא הפסיקה לתקוף, וגם באה על שכרה עם שער של פאביו ג'וניור. אבל המהפך הגיע, בשלושה מהלכים: כדור קרן של מיכאל זנדברג שמצא את הראש של רומולו; החמצה משוועת של ליאור אסולין מול טברטקו קאלה, וממש בצד השני הקטנה של ברוכיאן אל הצ'יפ הבלתי נשכח של ברק יצחקי מול שער חמש. הסמל לתקופת השיא של בית"ר תחת גאידמק: שוברת רצף ארוך שנים, בעונה שתסתיים (גם כן מול האדומים) בדאבל היסטורי. הפועל פיטרה את גיא לוזון, כדי להביא את המאמן שיביא לה את המקום הראשון בדירוג. אבל עוד נגיע אליו.
במקום הרביעי: 4 באפריל 1998, בית"ר מנצחת 0:1 בבלומפילד (או: "צעד קטן לאליפות גדולה")
זו כנראה היתה הפעם היחידה (בעידן המודרני לפחות) בה הן התמודדו ראש בראש על התואר. בפינה הימנית, בית"ר המלהיבה של דרור קשטן - יוסי אבוקסיס בשיאו, ניר סיביליה לא מפסיק לכבוש ובעיקר ההונגרים: אישטוואן האמר, אישטוואן פישונט וסטפן שאלוי, שהיו הלב של הקבוצה. בפינה השמאלית, הפועל תל אביב של "השריף" אלי כהן, שנה אחרי שזכה באליפות בעיר הבירה - עם שמעון גרשון הצעיר, סבסטיאן סימרוטיץ' וגיורגי דרסיליה החזקים ועופר שטרית בעונת שיא.
חמישה מחזורים לסיום, דו קרב באחר הצהריים באצטדיון היפואי הסתיים בשער אחד של אישטוואן פישונט בדקה ה-21, שסלל את הדרך לאליפות צהובה-שחורה. ספק אם איזשהו אוהד בית"רי ישכח את החגיגות - וגם אוהדי הפועל לא ישכחו את העונה ההיא, מסיבות אחרות לחלוטין.
במקום השלישי: 17 במאי 2000, גמר גביע בר"ג - הפועל מנצחת בפנדלים (או: "הסיפור שאינו נגמר")
ככל הנראה, המפגש עם הכי הרבה סיפורי משנה: שנה אחרי שהפועל הצליחה "לסגור חשבון" על משחק השרוכים עם ניצחון בפנדלים, ועם קצת אדי אלכוהול מחגיגות האליפות ארבעה ימים קודם, עלתה הפועל ת"א של דרור קשטן למשחק שיוכל להשלים לה דאבל בלתי נשכח. מנגד, באה בית"ר לסוג של מסיבת סיום: אלי אוחנה, שכבר ידע שלא ימשיך כמאמן, רצה להיפרד עם הגביע (ואפילו נרשם בטופס כקפטן, כדי שיוכל להניף). ואחרי כל הסיפורים, בסוף - זה היה משחק בלתי נשכח: דיאן רצ'וניצה שלח בומבה אלכסונית אדירה כדי לתת לאדומים יתרון, שלוש דקות לסיום.
נראה גמור? תחשבו שוב. ארבע דקות בתוספת הזמן הגיע אישטוואן האמר שהגביה, ו-ויקטור פאצ'ה שלח את המשחק להארכה. התסריט חזר על עצמו גם בחצי השעה העודפת: סלים טועמה ניצל טעות קשה של כחילה כדי לגלגל פנימה, ושוב החזיר את הפועל ליתרון. נגמר? לא! כי בדקה ה-118 ערבוביה משוגעת הסתיימה במהלך הבלתי ייאמן הבא: איציק קורנפיין (!) שעלה לרחבה נגח לאחור, גולן דרעי (!!) הוריד קטנה בחצי מספרת ופאצ'ה - מי אם לא - הוסיף גדולה עם הראש לפינה של אלימלך. 2:2! בפנדלים זה היה היום של אלימלך: הצלה אחת מול דרעי, ובעיטה לשמיים של טרטיאק - הגביע (והדאבל) אדום.
במקום השני: 10 בספטמבר 2006, בית"ר מנצחת 1:2 בטדי (או: "עד טיפת האנרגיה האחרונה")
שוב, מחזור שני בליגה. הפעם הזירה עוברת לטדי - שהיה מלא במיוחד. קבוצת הכוכבים שבנה ארקדי גאידמק רשמה הופעת בכורה מול הקהל הירושלמי, שגדש את היציעים (גם לאור היריבה, כמובן). מי זוכר שאת הקבוצה אימן אז אוסי ארדילס? אבל אם מול מכבי ת"א זה הלך יחסית חלק, כמו תמיד מול הפועל - החיים היו לא פשוטים. איבן יוליץ' נגח מקרוב אחרי כדור חופשי של דגו והעלה את האדומים ליתרון, ששלטו לא מעט במחצית הראשונה - אליניב ברדה וגם דגו עצמו היו קרובים להכפיל ואף לשלש את התוצאה עבור הבחורים של שום. במחצית השנייה הלחץ הלך וגבר: דרק בואטנג ביצע עבירה קשה על דגו והורחק בצהוב שני.
אלא שאז הגיע עמרי אפק שנגח מקרוב והשווה, שבע דקות לסיום. הקהל המקומי רצה עוד, וגם קיבל: בתוספת הזמן, כשהיה נדמה שהמשחק הולך לתיקו, הגיע כדור הקרן של פבריס פרננדס - והנגיחה של עמית בן שושן שנדחקה אל הפינה השמאלית. 1:2 בית"ר! ואם רציתם עוד טוויסט, הרי לכם: אחרי השער בן שושן הוריד חולצה, קיבל צהוב שני ו.. אדום. בית"ר נותרה בתשעה שחקנים, כשיש עוד דקה וחצי לשחק. גילי ורמוט עוד הצליח להגביה לרחבה, ודגו היה קרוב להשתיק את המהומה הבית"רית - אבל איציק קורנפיין, בהצלה הירואית, שמר על היתרון. בית"ר ניצחה 1:2 בדרך לעונה גדולה, אותה סגרה מול... הפועל ת"א, והחזירה את התואר אחרי תשע שנים עקרות.
ובמקום הראשון: 15 במאי 2010, הפועל מנצחת 1:2 בטדי (או: "הכדור ברשת, הכדור בפנים")
אין באמת מפגש גדול יותר. משחק שהכריע אלופה, שקבע דאבליסטית, בשנייה האחרונה של העונה. תקציר הפרקים הקודמים: הפועל של אלי גוטמן מגיעה אחרי ה-0:0 הלא פשוט בדרבי. בית"ר, שכבר סיימה את העונה עם דוד אמסלם על הקווים, רק רוצה לנפץ סופית את חלומות הדאבל באדום. הקהל האדום עלה לעיר הבירה כדי להודות לשחקנים על עונה גדולה, אבל לא באמת האמין.
וההתפתחויות? הן עלו על כל דמיון: ורמוט כבש ראשון, יצחקי השווה - אבל החדשות המכריעות הגיעו מבלומפילד, שם מכבי חיפה לא הצליחה לנצח את בני יהודה. אניימה עוד הספיק להחמיץ פנדל, עד שערן זהבי - עם אותה בעיטה חזקה ברגל ימין, הוציא את הרשת מהמקום ושלח את האדומים לחגיגות. מהלך אחד, בדקה התשעים, שהכריע עונה שלמה. אין באמת מפגש זכור יותר, לשני הצדדים, כמו הלילה הזה בירושלים.
