10 שנים זה ציון דרך יפה ועגול והוא גם הזדמנות לעסוק בסוגיה מטרידה בעולם הספורט והיא האינפלציה המדאיגה של מעשי הנס. נדמה לעיתים שכולנו חיים בעולם שבו אלוהים מטריח את עצמו לאירועים חסרי חשיבות כמו ברצלונה נגד פאריס סן ז'רמן או איזה משחק כדורסל של מכבי תל אביב – תופעה מדאיגה שגורמת לאנשים להאמין שניסים הם רק דרך מסוגננת לתאר משחק דרמטי. ובכן, כל הסוגיה הזאת לא הייתה מטרידה אותי אם לא הייתי עד בעצמי לנס מתרחש באיצטדיון טדי ב-15/05/2010.
צריך להתעכב בתיאור התפאורה לפני שנגיע לעניין; במחזור הקודם מכבי חיפה זכתה באליפות בעקבות תוצאת תיקו של הפועל ת"א בדרבי. 90 דקות התנפצו התקפותיה של הפועל ת"א על קו ההגנה הצהוב כששחקני מכבי נחושים למנוע אליפות מהאדומים. בשריקת הסיום היה ערן זהבי מוטל על הדשא מסרב להאמין, בשער 11 חגגו כמו שהם לא חגגו כמה שנים טובות. בדרך, הפועל לקחה גביע. החגיגות ברמת גן היו נחמה קטנה, אלי גוטמן שר מול איצטדיון מלא "כל העולם כולו שונא את הפועל" וכולנו הלכנו הביתה בתחושת סיפוק מסוימת, מרוצים מחצי תאוותנו וחיזוק לתחושת "כל העולם נגדנו" הכל כך מוכרת.
יום המשחק היה יום אביבי מושלם, מאלה שמגיעים בסיומה של עונת כדורגל מתישה ומאותתים לאוורר את בגד הים והמטקות. בדדו עסקו פועלי הפקה בהתקנת הבמות לחגיגות הרשמיות והכביש בין תל-אביב לחיפה היה עמוס במכוניות מלאות באוהדי חיפה שנסעו לחגוג בבלומפילד במשחק לפרוטוקול בלבד. בלומפילד עצמו היה ירוק לגמרי, אוהדי בני יהודה לא הטריחו את עצמם בהגעה למשחק ומכבי חיפה זכתה למשחק בית אקסטרה. באותם דקות התגלגלה במעלה כביש 1 שיירה אדומה ואדישה, סוחבת את עצמה במעלה שער הגיא רק כדי להגיד תודה לשחקנים על עונה נפלאה.
אני די בטוח שאני זוכר כל רגע מהמשחק עד הדקה ה-92, אבל אם תיפול כאן טעות היא תוצאה של עייפות החומר וחולשת הזיכרון האנושי אל מול גודל השעה. המחצית הראשונה, למרות שהייתה רוויית אירועים הייתה חסרת חשיבות ורק העובדה שבבלומפילד עצמו מכבי חיפה עדיין לא עלתה ליתרון נתנה לה משמעות. בסיכומה הייתה הפועל ת"א בעשרה שחקנים וברק יצחקי איזן את התוצאה בשער יפה שכנראה היה הראשון בהיסטוריה שהשופט נעזר באמצעי וידיאו כדי לאשר אותו אחרי שהקהל הירושלמי דיווח לקוון שהכדור עבר את הקו.
המחצית השנייה של המשחק החלה רק בסביבות הדקה ה-50 כשהגיעו הדיווחים על שער של בני יהודה. לפתע נטען המשחק בחשיבות עצומה והפך ממשחק כדורגל למותחן. בדקה ה-70 של המשחק התרחש אירוע משונה. תומר בן יוסף הכשיל שחקן, קיבל אדום ו-וינסנט אניימה ניגש לבעוט מהנקודה הלבנה. חשוב להבין שלגבי פנדלים של אניימה הייתה פעולת הבעיטה רק אקט טכני לפני חגיגות השער, הוא היה בועט לפינה השמאלית בחצי גובה השער בדיוק של כירורג. אבל דווקא באותו יום הוא בעט כל כך חזק ומהנשמה שהכדור טס גבוה אל שמי ירושלים, כנראה מעיר איזה פקח טיסה מנומנם בנתב"ג שתהה מזה הבהוב המוזר הזה במסך.
פראיירים. פשוט פראיירים. דקות הלכו ועברו. הקהל של בית"ר לפעמים היה מזייף צעקות שמחה כאילו מכבי חיפה עלתה ליתרון, עינוי סיני שהיה נראה לי קיצוני גם במסגרת היריבות בין המועדונים. דווקא את הדקה ה-88 אני זוכר מצוין. שחקן כלשהו של בית"ר יצא ואביתר ברוכיאן נכנס, טדי על כל אוהדיו נעמד על הרגליים והחל לשיר "אין אליפות להפועל, אין אליפות להפועל". לידי אנשים התחילו לבכות, אז עוד לא הייתי רגיל לראות אנשים בוכים במשחקים של הפועל.
דקה 92. נס. אין טעם לנסות להוכיח את זה, אפשר להסתכל פשוט בוידיאו ולהבין שכל השתלשלות המהלך של השער מופרכת. איתי שכטר היה צריך לאבד את הכדור, גילי ורמוט לא היה אמור לעשות את הדריבל הזה ובטח שלא לבעוט חצי נופל את הבעיטה המופרכת הזאת וזהבי, זהבי בכלל לא היה צריך להיות שם. ובכל זאת – נכנס. נס, לא פקקטה נס רפואי או צירוף מקרים מוזר שאפשר להסביר עם קצת רצון בהיגיון בריא, נס תנ"כי ברמה של קריעת ים סוף עם כל הפירוטכניקה. מטדי יצאתי בן אדם שמאמין בניסים.
אי אפשר לציין עשור לאותו ערב בלי להתייחס למה שעבר מאז על הפועל ועלינו. ורמוט, שכטר, אניימה וזהבי כל אלה הם שמות גנאי בוולפסון. כולם שיחקו בצהוב, כולם נפלו במזימה האפלה של מכבי להעתיק את הפועל של 2010. זה אולי קצת עצוב, אבל גם מאד חשוב ויפה. הנה, בסיכומו של עשור נותר הרגע הזה משוחרר ממשקלה של כל דמות אנושית ועדיין הוא לא דהה אפילו במעט. אחרי הכל נשארנו עם סמל אחד בלבד, האיש שבסמל. נחסך מאיתנו התהליך המכוער שבו שחקן נהיה גדול מן המועדון עצמו.
האדם החולה שהייתה הפועל ת"א הלך ודעך, נגרר ממחלקת קצירת האיברים של דוקטור אלי טביב אל זאת של הפתולוג חיים רמון. במארס 2014 התגייסתי והפועל נהייתה קצת דומה למשפחה שאתה רואה פעם בחודש ומדבר איתה מידי פעם בטלפון. את ה-5:0 בדרבי חוויתי כרצף רטטים של הפלאפון שהיה מונח בכיס בזמן פעילות. לא הייתי חלק באותן עונות בהן הקבוצה הלכה והפכה לצל חיוור של עצמה ולי זה היה מתאים להגיע לעיתים רחוקות ולדבר פחות.
השתחררתי אל סוף עונת 16/17, שהייתה כמעט תמונת ראי של 2010. היינו צריכים בסך הכל גול פה גול שם, אבל הוא פשוט לא הגיע. לא במושבה ולא באשדוד, לא בנתניה ולא בחיפה. הוא לא הגיע. 40 דקות אחרי שריקת הסיום מול רעננה, כשאני עדיין נטוע במושב הפלסטיק ומדליק סיגריה בזאת שסיימתי הגיע שוטר וביקש יפה שאצא החוצה, אז הבנתי שלפעמים נגמרים הניסים. ומבחינתי זה העשור של הפועל ת"א – יש ניסים בעולם אבל לפעמים הם לא בשבילך.
