*הטור נכתב על ידי אחיקם משה דוד לאתר הרשמי של בית"ר ירושלים
בית"ר ירושלים היא אהבת חיי, כמו שעבור ארז וינון אשכנזי ז"ל הפועל תל אביב היתה כזאת. אבל בסוף - כולנו ישראלים. בואו ננצל את היום הקדוש הזה כדי לקבל החלטה שלמרות הכדורגל והאהבה האינסופית - לא לוקחים את הסיכון לפגוע במשפחות שכולות.
אלוהים וחבריי ליציע יודעים שבכל מה שקשור לבית"ר ירושלים, אני לא טבעוני בלשון המעטה. המתינות נעלמת בכל מה שקשור לאמפריה הצהובה מירושלים והשנאה למי שמנסה לפגוע בה מוציאה ממני את כל האמוציות האפשריות. השנאה, כן, השנאה, התיעוב, הבחילה והנאצות כלפי מי שנגדנו, גורם לי להוציא מפי מילים שלא יוצאות ביום יום. בצעירותי, פה ושם גם מעשים טיפשיים (סליחה, אבי רצון על מה שעשיתי במשחק האליפות ב-1993). היום אני מסתפק בניבולי פה ביציע, לפעמים.
בעבר גם תרמתי את חלקי בנאצות וקרבות רחוב ברשתות החברתיות, אבל עד שהבנתי שאם אקצין, אני יכול לפגוע בהורים שכולים. מדוע? תכף הסבר. הזירה בשנים האחרונות עברה לרשתות החברתיות, שם לעיתים אין לנו גבולות. באחת הפעמים שבה התבטאתי בחריפות, ניקר בי החשש. החשש שהמעבר השני של הרשת החברתית יהיה אוהד הפועל שהוא הורה שכול ושיפגע עמוקות כאשר אערוך השוואה בין הפועל למחבלים אפילו בבדיחות דעת, גרמה לי למחשבה נוספת, להתמתנות.
לעיתים עדיף לסתום. גם ברשתות החברתיות. מותר לשנוא, אבל צריך להציב גבולות. בסופו של דבר מילים עלולות לפגוע ביקרים ובקדושים מכל - ההורים השכולים שאנחנו כולנו עפר לרגליהם ולא משנה איזה קבוצה הם אוהדים.
רגע לפני שאתם לוחצים על ENTER, או ה-SEND, תעשו טובה. כאשר אתם משווים אותם למחבלים, תחשבו לרגע שמהעבר השני יכול להיות הורה שכול, אוהד הפועל שהבן שלו או אח שלו נהרג על ידי מחבלים ובקללה מטומטמת אחת, נגרום לו להזיל עוד דמעה חורכת לב.
יום הזיכרון זהו יום של חשבון נפש לכולנו. באפודים אותם נשאנו בפעילויות בלבנון ובחברון היו מוחבאים צעיפים של בית"ר והפועל (בנפרד כמובן). שכבנו אחד ליד שני במארבים, בסיורים ובעמדות. שנאנו את הקבוצה האחד של השני, אבל אהבנו את הפלוגה וגם אחד את השני ותמיד ידענו שאני והוא נראים לאותו מחבל בדיוק אותו דבר ולא משנה איזה קבוצה אנחנו אוהדים.
הטור מוקדש באהבה לזכרו של ינון אשכנזי ז"ל, אביו של ארז ז"ל, שנהרג בעזה בשנת 2003. ינון וארז היו אוהדי הפועל שרופים מקיבוץ רשפים. ינון הנציח את זכר בנו בהקמת בית ספר לכדורגל לזכרו, בין היתר בבית שאן. כן, דווקא בבית שאן. הוא ספג אינספור הערות על כך מאוהדי הפועל ששנאו את בית שאן, אבל כדרכו, תמיד המשיך הלאה. תמיד היה מסתובב עם חולצה אדומה והיה אוהד שרוף, אך הוגן והגון של הפועל. ינון נפטר לפני מספר חודשים, והצטרף לארז האהוב. לשניהם אני מתגעגע.
יהי זכרם ברוך.
