כמה הפכפך יכול להיות משחק הכדורגל. רק לפני שנתיים מאור בוזגלו נחשב לאחד הכוכבים העולים של הכדורגל הישראלי. השערים המרהיבים שכבש בליגה האירופית, פלוס עונה נהדרת בליגה, סימנו אותו כשחקן היחיד בדור הנוכחי, למעט ערן זהבי כמובן, שמתקרב למעמד של כוכבות בזירה עייפה וחסרת ניצוצות כמו הכדורגל הישראלי. אבל מאז עברו הרבה מים בנהר: גשר אחר גשר, מאור ונציגיו חסמו כל אופציה ריאלית במסגרתה הוא יוכל לשחק כדורגל העונה.
מכבי תל אביב, ככל הנראה, לא תרצה אותו. החבילה שהוא מגיע איתה כבר הכבידה על המועדון הצהוב בתקופות אחרות, וזה הדבר האחרון שמיץ' גולדהאר צריך על הראש. אצל האקסית מבאר שבע הקהל סימן איקס אדום ובוהק (לפחות עד הסולחה). את בית"ר י-ם הוא, כזכור, עזב לאחר שסירב להתגמש מול ההצעות של משה חוגג. שתי האופציות האחרונות שנחשבות "גדולות" בכדורגל הישראלי, הפועל ת"א ומכבי חיפה, היו חלק ממשולש ארוך ומייגע שחרך את כותרות הרשתות והעיתונים בשבועות האחרונים. בתום הספקולציות, כשמסך העשן ירד, נותרה תמונה ברורה: לא כאן, ולא כאן, לפחות עד הודעה חדשה שעשויה להגיע בשעות הקרובות.
לכל ברור שבגיל 31, הכוכב עומד בצומת דרכים לא פשוט. המותג שלו, שהיה בשיאו אחרי הגול באצטדיון סנט מארי, נפגע קשות בעקבות הפציעות וההיעדרות הממושכת מהמגרשים. גם תדמיתית המשאים ומתנים הארוכים, רצופי הידיעות והפושים, לא תרמו לשחקן או לאביו. הגשרים למועדונים הגדולים בוערים ברגעים אלו ממש. אז מה הלאה?
אם לענות על השאלה שהציבו באתר ממש לא מזמן, כנראה שהפיתרון היחיד צריך להיות צעד אחורה. זה לא פשוט לשחקן כמו בוזגלו, אחד שבאופן טבעי נמשך לאור הזרקורים, שחקן שפעיל ברשתות החברתיות לא פחות (בוודאי בשנים האחרונות) מאשר במגרש. אבל בטווח הארוך זה יהיה הפיתרון היחיד והדרך הטובה ביותר לשקם את הקריירה. יותר מהכל, בוזגלו צריך מאמן טוב.
ניתלה באילנות גבוהים: רבים ניתחו כבר את הסיבה בגללה ניימאר מסרב לממש את ההבטחה שהביא עימו כשפרץ כשחקן צעיר. דיברו על הבליינות, האגואיסטיות, הנטייה לצלילות, גם התדמית מחוץ למגרש בוודאי לא סייעה. הכל נכון. ייתכן ששורש הבעיה, נובעת מהעובדה שלא זכה להכוונה.
למעט התקופה הקצרה, יחסית, עם לואיס אנריקה בברצלונה (ששם גם הגיע לשיאו, בעונה שבה זכה עם הבלאוגראנה בליגת האלופות) הוא לא עבד עם דמויות גדולות שסיפקו לו את ההכוונה והפרופורציות. לכן הוא מצא מקלט טוב בנבחרת, שם הוא רואה בטיטה דמות אב, מכיוון שהוא מספק לו את התחליף למאמנים שלא היו לו, תחילה בבארסה ובוודאי בפאריס סאן ז'רמן, שם תג המחיר שהוצב עליו ומעמד הכוכבות שהגיע איתו לא אפשרה לבנות את המערכת בצורה בריאה.
נחזור לרגע לדוגמא שלנו: בקבוצות דרג הביניים של הכדורגל הישראלי אין קהל גדול מדי. אין גם חשיפה תקשורתית גבוהה, וגם כלכלית הם בוודאי לא יכולות להתחרות עם עומק הכיסים שמציעים גולדהאר, ברקת, שחר וחוגג. אבל יתרון יחסי אחד יש להם, והוא עומד על הקווים. הדברים אמורים בעיקר לשני המועדונים שמייצגים את הדרג הזה בצורה הטובה: שתי פינליסטיות גמר הגביע בעונה שעברה, מכבי נתניה ובני יהודה.
יותר מהכל, בוזגלו זקוק לדמות מסוגו של יוסי אבוקסיס, או לחילופין הצמד דראפיץ' וברדה. היכולת הנפלאה של שלושת הנ"לים להוציא מאה וחמישים אחוז משחקנים שלא חשבת בהתחלה שיש להם את זה (נסו לחשוב מתי שמעתם את השם שי קונסטנטין לפני השנה האחרונה), יכולה לעשות פלאים עם כישרון מסוגו של בוזגלו. ודווקא היעדר החשיפה והיעדרם של הניצוצות יכולים לעזור לו במקרה הזה. שנה או שנתיים של הפסקה מהמירוץ ומהתקשורת האינטנסיבית, בהחלט יוכלו לסייע לבוזגלו לכתוב את הסיפור מחדש ולהמריא שוב לפסגת הכדורגל הישראלי.
המכרז על בוזגלו עדיין בעיצומו: יעקב הוא כמו סוחר במכירה פומבית, שמנופף בפטיש באולם גדול, מלא בג'נטלמנים בחליפות, וצועק "האם אני שומע 300 אלף שקל לעונה? האם אני שומע 400?". אלא שלאט לאט, כשהסחורה שעומדת בתוך עטיפת הזכוכית (מחשש לעוד פציעה, כנראה) הולכת ונראית פחות זוהרת, האדונים אורזים את מעיליהם ויוצאים מהאולם. המנייה של מאור בוזגלו בירידה, וזה הזמן של מאור לצאת מהסחרור, ולחזור למה שהוא יודע לעשות בצורה הטובה ביותר: פשוט לשחק.
