אחת הסיבות המרכזיות להצלחה של ג'ורדי קרויף במכבי תל אביב הייתה ההתאמה לרעיונות של מיץ' גולדהאר. אחרי שנים מלאות באכזבות יקרות מדי, לבעלים של הצהובים היה ברור מה הוא רוצה לעשות עם הקבוצה שלו – לנתק אותה מכל מה שהוא ישראלי. לנתק אותה מהקפריזות, לנתק אותה מהלחץ, לנתק אותה מהתלות בתקשורת, לנתק אותה מהקומבינות, ולחסן אותה מפני כל מה שהפיל אותה עונה אחרי עונה.
אחת הסיבות המרכזיות להצלחה של ג'ורדי קרויף הייתה הגדרת המטרות הברורה שהוא קיבל מהבוס. גולדהאר ידע בדיוק מה הוא רוצה מהמועדון שלו, הוא ידע בדיוק מהי הפילוסופיה לפעול לפיה. זה הבסיס להתחיל איתו תמיד. באופן מקרי או שלא, הפילוסופיה הזו התאימה מאוד לרוח מכבי תל אביב: מועדון שיודע לסגור את עצמו לרעשים ולהתרכז בצורה מירבית בהצלחות של עצמו. גולדהאר, במידה כזו או אחרת, ניסח בעזרת קרויף את המכביזם מחדש, והשתלט איתו ובלעדיו אחר כך על הכדורגל הישראלי.
הדוגמה הזו צריכה להיות הבסיס לתכנית העבודה של יוסי בניון כמנהל המקצועי בבית"ר ירושלים של משה חוגג. הדוגמה הזו צריכה להבהיר לכל הצדדים שעם הכבוד לשם האירופי הענק שנוחת כעת לתפקיד המפתח הזה בבירה, קודם כל חשוב להגדיר את המטרות. קודם כל צריך להבין מהי הפילוסופיה של המועדון הזה שנקרא בית"ר ירושלים. מהם היסודות עליהם הוא נשען ואיך צריך לתרגם אותם ל-2019. אחרי הכל, יש סיבה למה רק בקבוצה אחת בליגה תפקיד המנהל המקצועי הצליח כל כך.
משה חוגג, עם כל הכבוד לרעיונות המתקדמים שלו ולמלחמה בגזענות, היה בשנה הראשונה שלו הדבר הכי רחוק מבית"ר ירושלים. הוא ניסה להשתית את ההצלחה שלו על כסף גדול. הוא שילם יותר מדי, הוא קנה יותר מדי, הוא הביא שמות גדולים מדי והימר על שחקנים שבעים מדי. חוגג לא הבין מהי בית"ר ירושלים – קבוצה שאת השנים היפות שלה עשתה עם שחקנים שהיא ליקטה מהפינות הפחות מוארות של הליגה. עם יוסי אבוקסיס מצפרירים חולון, רונן חרזי מהפועל רמת גן, ואישטוון שאלוי שלא התקבל למכבי תל אביב.
ברור, בית"ר עברה המון שינויים לאורך השנים, אבל הבסיס של קבוצה שמתקנת טעויות של אחרים ומשפרת את הכישלונות של שאר הליגה – שזה בעצם מועדון אנדרדוג במהותו – נשאר תמיד כיסוד של ההצלחה. טייקונים שחשבו להפוך את הכוח האלקטורלי של בית"ר למפלצת שקונה וקונה, קרסו כלעומת שבאו, ויצרו קבוצות שכמעט ולא ריגשו. באופן מאוד לא פופולארי, דווקא אלי טביב היא הרבה יותר קרוב לפילוסופיה של בית"ר. הוא אסף מהליגה את השחקנים שכולם פספסו, אבל בניגוד למשה דדשים למיניהם, טביב לא עשה מאומה כדי להשאיר אותם ומכר אותם למען הכיס שלו והתהילה האישית שלו.
כדי לקחת קבוצה שהגיעה בעונה שעברה לגמר גביע ונאבקה על האליפות כמעט עד תום העונה, חוגג היה צריך להמשיך מהמקום בו טביב הפסיק. הוא היה צריך לבסס את בית"ר שלו על פילוסופיית טביב משופרת – משמע, כן להמשיך ולדוג את המציאות שיש לכדורגל הישראלי להציע, להביא את הכוכבים הבאים מהמקומות שאיש לא רואה אותם, אבל בגרסה משופרת: עם הערכה לחלק של המאמן שלו, עם יחס מכובד להיסטוריה הגאה של המועדון שלו, עם רצון אמיתי לשמר את הטאלנטים שלו.
חוגג הלך למקום אחר לגמרי. אם זה בעצת המאמנים שלו ואם זה מתוך האגו האישי שלו, הוא פספס את השחקנים הטובים שנותרו מהעונה שעברה ומיהר לשלם לכוכבים שבעים הרבה יותר ממה שמגיע להם. יוסי בניון, עם כל האנטי שיש לו לאיש, חייב להחזיר את בית"ר לדרך של טביב, אבל על בסיס הדרך הטובה של בית"ר. אם בניון חושב לפזר צ'קים ולרכוש כוכבים גדולים בזכות השם שלו, הוא עלול למצוא את עצמו באותו מקום כמו חוגג.
בניון יקום וייפול על הבנת המועדון שהוא נכנס אליו, ומכאן גם על בחירת השחקנים. אם ילקט את השחקנים הנכונים, אם ישלוט בשוק המקומי כמו שטביב ודדש עשו בעבר, לא יהיו לו שום בעיות עם הגאלקטיקוס המנהל שיעבוד איתו. ולהפך.
גם באיחור של שנה, בית"ר יכולה לחזור לדרך הישר, ולבנות מודל משודרג על בסיס הרעיונות של טביב. אי אפשר להפוך את בית"ר למכבי חיפה או מכבי תל אביב, או למשהו שהיא לא. בניון צריך לעזור לבית"ר להמציא את עצמה מחדש על בסיס הערכים שהפכו אותה לסינדרלה הכי מפורסמת בליגה. בית"ר שהוא אהב בתור ילד. בית"ר שהוא צריך לבנות בהתאמות ל-2019 כאיש מבוגר.