בכדורגל יש הרבה שחקנים טובים, מעט שחקנים מצוינים, בודדים שהם כוכבים ומעל כולם יש שחקנים שפשוט אי אפשר להיות כמותם. יוסי בניון שייך לסוג האחרון ברשימה, אחד יחיד ומיוחד. כמה שחקנים ריגשו דור שלם בכל נגיעה שלהם בכדור? יצרו מסביבם באזז במשך שנים? שיחקו בטופ העולמי קרוב לעשור? בניון עשה גם וגם וגם.
זכיתי לשחק לצד הרבה כוכבים גדולים בדרכי הארוכה מהפועל קרית אונו הצנועה ועד לנבחרת ישראל ולליגה הבכירה בספרד. ביוסי בניון היה ועדיין יש משהו אחר. רגישות לסביבה ואכפתיות שלא ראיתי אצל כוכבים אחרים, רצון בלתי נגמר להוכיח. זה סחף אותו למקומות מדהימים (אישיים ומקצועיים) שאפשר רק לחלום עליהם. לרגישות הזו יש שני צדדים וזה ליווה אותו לאורך כל הדרך.
כך במהלך הקריירה שלי, יוסי בניון היה שם תמיד. בהתחלה כיריב. יריב מעצבן מאוד. כזה שמנצח לבד עבור מכבי חיפה את משחקי ההכרעה בדקה ה-90 ולוקח מאיתנו אליפות. שנה אחרי הדאבל האדום שלנו כבר לא הצלחנו להתמודד עם הכשרון שלו במדים הירוקים.
פעם שניה כחבר לנבחרת ישראל, כשלדעתי בניון עשה את אחד הקמפיינים הגדולים של שחקן ישראלי במדים הלאומים תחת אברם גרנט. אמנם לא עלינו בגלל הפרש שערים, אבל בזכות נבחרת עוצמתית ומלוכדת, שמונהגת ע"י יהלום אחד שכבש ובישל שערים נהדרים, התמודדנו שווה בשווה מול צרפת, שוייץ ואירלנד.
השיא היה בספרד, שם יוסי בניון הגיע לראסינג סטנאנדר ותוך זמן קצר הפך לכוכב של הקבוצה. שנה אחר כך הגעתי לשם והוא קיבל אותי בזרועות פתוחות. אז גם יצא לי להכיר מקרוב את החום והאכפתיות שלו מחוץ למגרש. אם זה כלפיי ברמה האישית ואם זה כלפי כל אוהד או אדם שרק ביקש ממנו משהו, גם אם לפעמים זה גבל בחוצפה. היה לו המון סבלנות וחיוך (גם אם הטיימינג לא נוח) לעומת הרבה מאוד כוכבים אחרים שלא היו מתייחסים בכלל.
מבחינה מקצועית, בעוד שאני עשיתי את כל הוראות ההפעלה של כדורגלן לפי הספר: שינה, תזונה ועוד, עדיין לא היה לי פשוט בכלל לעמוד בקצב הספרדי. דווקא בניון הוכיח לי כמה זה תלוי מנטלית בראש. נראה צנום? ממש לא. חזק בגוף ובנפש. נראה שביר? ממש לא. מתחמק מתיקולים, משחק עם פציעות ובעיקר רוצה כל משחק להוכיח מחדש כמה הוא טוב. רעב בלתי נתפס להמשיך להוכיח לעצמו ולכולם.
כשהיה לי ברור שהפסגה עבורי היא להיות שחקן לגיטימי בקבוצה קטנה בליגה הספרדית, כך גם היה לי ברור שבניון ימשיך לטפס ולהגיע לשיאים חדשים. לא רק בזכות הכישרון הייחודי שלו, אלא בגלל האופי והרעב שלו להוכיח. דווקא בכדורגל האנגלי, המהיר והאגרסיבי, יוסי בניון הוכיח מאיזה חומר הוא קורץ ועשה קריירה מדהימה. ליברפול, ארסנל וצ’לסי. לא להאמין.
מאז עברו השנים, התשוקה והרעב לא נעלמו, אבל בתוך תוכי התפללתי שלא יחזור לשחק בישראל כי הרגישות שלו, לצד תרבות הכדורגל שלנו, יכולה לפגוע בסיום הקריירה שלו. לצערי זה קרה ולי זה לא היה פשוט כפרשן, בעיקר כשחשבתי שהוא יכול וצריך לעשות דברים אחרת.
בזכות אינטליגנציית המשחק הגבוהה שלו הוא הבין שבגילו הדריבל המיוחד שלו כבר פחות אפקטיבי ועשה הרבה יותר פעולות חכמות בלי כדור ועם סיומת בנגיעה. אבל האיזון הזה לא נשמר מחוץ למגרש, כשהציפיות והמציאות התנפצו כמה פעמים וגרמו לו לנדוד בין ארבע קבוצות שונות. לא תמיד בטעם טוב.
יוסי בניון לא היה צריך לסיים קריירה כשחקן במכבי פ"ת, מול אצטדיון ריק. יוסי בניון צריך לרדת מהמגרש מול קהל אוהב ומחבק. יוסי בניון הוא כוכב, דורות של ילדים גדלו עליו והעריצו כדורגל בזכותו. הוא היה הילד מהשכונה שאי אפשר היה לקחת לו את הכדור מהרגל. הוא הוכיח שאפשר לעשות את זה גם בליברפול. עכשיו, כמנהל מקצועי, הוא מקבל את ההזדמנות הראויה להוכיח שהוא יכול להוביל מקצועית מועדון כדורגל מפואר.
אולי הוא קצת פיספס אותנו ואנחנו אותו בשנים האחרונות, אבל זה גם בדיוק המפתח להצלחה שלו בצעד הבא. להבין איך להתמודד מחדש עם תרבות הכדורגל פה, איך לעשות דברים אחרת. איך להיות האיש שמכוון אחרים להיות הכוכבים של הקבוצה, איך לבנות שחקנים בצורה נכונה.
אני באמת מקווה ומאחל לו שכמו שהוא שבר תקרות זכוכית כשחקן, הוא יעשה כמנהל מקצועי וישפיע לטובה על הכדורגל הישראלי. אז יוסי, היית עבור רבים השראה וסיפור הצלחה מהאגדות. זה הזמן להגיד בשם כל אוהדי ושחקני הדור האחרון - תודה!!!
