מנחם (מנדל'ה) מרימוביץ' נולד בקפריסין ב-1916. בתור ילד צעיר עלה עם משפחתו לארץ והשתקע יחד איתה בתל אביב. בימים ההם מקום המגורים קבע בדרך כלל את הקבוצה בה היו משחקים, ולכן אפשרויות הבחירה של מרימוביץ' הצעיר נעו בעיקר בין הפועל למכבי. בגיל 15 הוא החליט להצטרף לצד הצהוב של העיר, כששיחק לראשונה בבוגרים של מכבי תל אביב.
מרימוביץ', אחיו של יוסל'ה ששיחק במכבי תל אביב 18 שנה ברציפות, היה שחקן מוכשר וספורטאי מצטיין, (בספרו של דני דבורין, 'הגדולים של מכבי תל אביב', נכתב עליו שהוא "נודע כבעל הכושר הגופני הטוב בארץ-ישראל") והוא אף זכה לקבל הצעות מקבוצות מעבר לים. לראשונה שהגיעה אליו, משיקגו, הוא סרב, אך כשיצא עם מכבי תל אביב למסע באוסטרליה בשנת 1939, והצטיין במשחקים שם, הוא ניאות לקבל את הצעתה של הקבוצה מהעיר פרת', והשתקע ביבשת הדרומית. הוא לא ידע שההחלטה הזו תעלה לו בחייו רק כמה שנים לאחר מכן.
הפסגה הספורטיבית
למשחקי מוקדמות גביע העולם של 1938, הגיעה נבחרת ארץ-ישראל לאחר שבמוקדמות של 1934 הפסידה בצמד מפגשים למצרים. הפעם נקבעה לה התמודדות נגד יוון, כשהמנצחת בשני המפגשים תפגוש את הונגריה החזקה במאבק על הכרטיס למונדיאל בצרפת. במשחק הראשון, שנערך באצטדיון 'מכבי', הפסידה ישראל 3:1, אך זה לא מנע מאוהדי הספורט בארץ ישראל המנדטורית להתרגש לקראת משחק הגומלין, כפי שנכתב בעיתון דבר, שיצא שבוע לאחר המשחק (הטעויות במקור).
"יום א', 20 לפברואר, הטיל את חוגי הספורט בארץ ישראל לתוך קדחת של צפיה ותוחלת. בהגיע השעה הרביעית אחר הצהרים ראה כל אהד בעיני רוחו את התכונה הגדולה באיצטדיון שבעיר אתונא ואת שתי הנבחרות בהתאבקותן האחרונה, המכריעה, על מקום כבוד במערכת הלאומים הספורטיביים".
הרכב הנבחרת באותו משחק התבסס בעיקר על שחקני מכבי תל אביב, אליהם הצטרפו מספר שחקנים מקבוצות אחרות. מרימוביץ', כמו גם חבריו לנבחרת נתן פנץ ואברהם בית הלוי, נלחמו בגבורה מול הנבחרת היוונית העדיפה, אך למרות שהנבחרת הצליחה לשמור על שער נקי עד הדקה ה-89, קלינטיס ויקלידס נעץ את שער הניצחון לטובת המארחת. השלושה שנתנו 'הכל' על המגרש למען המולדת המתהווה, לא יזכו לראות את תקומתה. בתוך עשור יקריבו שלושתם את חייהם למען אחיהם היהודים.
המסע הנפלא שהסתיים במלחמה
כאמור, כשנה לאחר המשחק מול יוון, במאי 1939, יצאה מכבי למסע משחקים באוסטרליה. הצהובים, שרצו להתחזק לקראת הנסיעה, צירפו אליהם למסע שני שחקנים מהפועל תל אביב, אחד מבית"ר ת"א ועוד שחקן ממכבי נס ציונה. אחד השחקנים האדומים היה אברהם בית הלוי. למרות שאלה היו רק שנות הינקות של הכדורגל בארץ-ישראל, מכבי הפליאה לנצח את חלק מהקבוצות האוסטרליות בתוצאות אסטרונומיות כמו 1:7 ו-1:8, ושחקניה משכו את תשומת לבם של המקומיים.
כאשר הקבוצה חזרה ארצה בספטמבר 1939 (כשהנאצים כבר פלשו לפולין והחלה מלחמת העולם השנייה), המאמן, אגון פולק, ומספר שחקנים חתמו בקבוצות אוסטרליות ונשארו ביבשת הדרומית. אך אם חשבו שהחיים במדינה המרוחקת יהיו בטוחים יותר, למלחמת העולם היו תכניות אחרות.
אברהם בית הלוי, שנולד ב-1913, שיחק במדים האדומים לאורך שנות ה-30, אך כשנקרתה בדרכו הזדמנות לשחק יחד עם אחיו הצעיר ג'רי (מסמליה הגדולים של היריבה הצהובה) במסע המשחקים, הוא קפץ על ההזדמנות בשמחה. כמו מרימוביץ', כך גם בית הלוי החליט להישאר באוסטרליה בתום המסע ולא לחזור ארצה. ביבשת הדרומית החל בית הלוי לאמן בקבוצות שונות, אך השתתפותה של אוסטרליה במלחמת העולם גדעה לו את הקריירה באיבה.
הצבא האוסטרלי, שהכריז מלחמה על גרמניה הנאצית כבר עם הפלישה לפולין, סיפק כמה עשרות אלפי חיילים לחזיתות באירופה ובצפון אפריקה. אך כשיפן נכנסה למלחמה ב-1941, נאלצו האוסטרלים להגן גם על האזורים הקרובים אליהם ולגייס עוד חיילים רבים. מרימוביץ' ובית הלוי, שהחזיקו בדרכון בריטי, נעתרו לציפייה של היישוב היהודי בארץ להצטרף לכוח הנלחם נגד הנאצים, שאיימו לכלות את חיי אחיהם באירופה, והתגייסו לצבא שלחם לצד בעלות הברית.
הקרבות בהם השתתפו צמד הכדורגלנים היו מסוכנים והתנהלו בתנאים קשים מאוד. באתר 'יזכור' ייכתב מאוחר יותר בהספד על מרימוביץ': "מנחם שירת במקומות שונים ולאחר הניצחון על הגרמנים באירופה הועברה יחידתו לגינאה החדשה, במאמץ לבער משם את היפנים לקראת פלישה אפשרית ליפן. המלחמה הייתה אכזרית וקשה עד מאוד. פרט לקשיי הג'ונגל, הביצות והיתושים היו הקרבות עם היפנים ברובם קרבות פנים אל פנים בכידונים ובסכינים".
השניים, שגדלו באותה עיר, שיתפו פעולה במדי מכבי תל אביב ונבחרת ישראל, ולחמו שכם אל שכם מול ציר הרוע, גם ימצאו את מותם בנסיבות דומות באותו המקום ממש, בקרבות מול היפנים בגינאה החדשה (כיום פפואה גינאה החדשה). בית הלוי נפל ב-21.1.44, ואילו חברו מרימוביץ' נפל ב-12.5.45. השניים נקברו במקום נפילתם. במהלך השנים נעשו ניסיונות מצד המשפחות להעלות את גופותיהם לקבר ישראל, אך הנוהגים של הצבא המלכותי לא אפשרו זאת.
בית הלוי ייזכר כשחקן כדורגל מחונן, אדם משכיל ונעים הליכות, כפי שאפשר להבין מההספד שכתב לו חברו לנבחרת, ולמסע המשחקים לאוסטרליה, גאול מכליס, בעיתון "ספורט הבקר" בחלוף שנה לנפילתו. "עם נסיעת קבוצת כדור-הרגל של מכבי תל אביב לאוסטרליה הצטרף לקבוצה, ומיד התחבב על כולם. שקט היה. תמיד מצאת אותו עם הספר ביד על הסיפור, או ליד המפות הגדולות התלויות על הקיר ומראות את מהלך האנייה ומקומות היבשת המעניינים העוברים על דרכנו".
כדורגלן, לוחם ואדם
הגיבור הטראגי הנוסף בסיפורנו, נתן פנץ, הוא אולי השחקן המוכשר מבין השלושה. החלוץ שנחשב לאחד השחקנים הטובים בארץ בשנות ה-30, נולד בשנת 1917 ברוסיה, ובתור ילד עלה עם משפחתו ארצה. מגיל קטן פנץ הרשים ביכולת נהדרת עם הכדור, וכבר בגיל 16 הצטרף לקבוצת הבוגרים של מכבי תל אביב למסע משחקים בלבנון. בהמשך העשור הוא התבסס בקבוצה הצהובה וקנה לעצמו שם, עד שקיבל את הכבוד הגדול וזומן לנבחרת הארצישראלית לקראת משחקה ביוון (במה שיהיה משחקו הראשון והאחרון במדים הכחולים לבנים).
על אופיו של פנץ, ניתן ללמוד מהעובדה שהוא לא נכלל כמו שני הגיבורים האחרים במסע המשחקים לאוסטרליה. החלוץ, שהפך לקפטן מכבי בגיל 20, לא חשש לעמוד על שלו למרות גילו הצעיר, ולאחר שהסתכסך עם ההנהלה הצהובה בנוגע לזכויותיהם של השחקנים, נאלץ לוותר על הנסיעה הנחשקת. בהמשך עבר פנץ לבית"ר תל אביב, שהייתה באותה עת בליגה השנייה, ועזר לה להעפיל לליגה הבכירה.
עם הצטרפותו לבית"ר, החל פנץ את תרומתו לאצ"ל, שהתבטאה בשנים הראשונות בעיקר בעזרה לנזקקים ובגיוס תרומות לאסירי ציון. בשנת 1947 הפסיקו הבריטים את פעילותה של בית"ר תל אביב, והחלוץ, שסרב לעבור לנורדיה (שם חלופי שנבחר על ידי ראשי בית"ר), חזר לקבוצת נעוריו, בה הספיק לשחק עוד מספר משחקים במקביל לשירות הצבאי. בסוף 1947, עת נפתחה מלחמת העצמאות, פנץ הצטרף כחייל לכל דבר לשורות האצ"ל והספיק להשתתף בכמה פעולות, לפני שנהרג ב-28.4.1948, כשבועיים לפני קום המדינה.
באתר 'יזכור' מסופר על נפילתו: "להפצרתו שיתפוהו מפקדיו בהתקפה על שכונת מנשיה, בצפונה של יפו. כשנפצע בתוך משוריין בסימטה במנשיה, סירב לעזוב את מקומו ולעבור לבית-החולים. פגז בריטי שני פגע בו והרג אותו". את מסעו האחרון של פנץ אל בית העלמין בנחלת יצחק, ליוו רבבות מתושבי הארץ, והוא ייזכר תמיד כ-"כדורגלן, לוחם ואדם", כפי שנקרא הספר שיצא לזכרו.
יהי זכרם ברוך
