כל חובב כדורגל ישראלי ממוצע שיתבקש להיזכר בתחילת שנות ה-2000 ובאופיר חיים יזכור בוודאי את אחד מהשערים שכבש. הטיל לחיבור מול בני יהודה במדי הפועל ב"ש, השער בוולה מול סכנין במכבי חיפה או השער בגמר הגביע מול הפועל ר"ג במדי הפועל ב"ש, שהסתיים בראיון בלתי נשכח בו פרץ החלוץ בבכי בלתי נשלט.
עבור חיים עצמו אותן שנים היו סיוט, כשהוא רק החל להתמודד עם האבחון של בנו הכור, אור, כאוטיסט, והתקשה לקבל ולהכיל את המצב. "הבכי שם נבע מהתפרקות טוטאלית", הוא משחזר. "זה לא רק שהפסדתי את הגביע והרבה מאוד כסף. זו הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי. לא הרבה ידעו. הייתי הולך לאימונים, מתפרק באימונים ממש כמו שבר כלי. אני זוכר אימון תחת אלי גוטמן שפשוט התחלתי לבכות באמצע האימון ולא הצלחתי להמשיך להתאמן ורוב החברים שלי לקבוצה לא ידעו בכלל על המצב, כי אני אופיר חיים, אני צריך להראות לכולם שאני הכי חזק. אני צריך לחזק את כל הסביבה שלי שמפורקת כי אני אופיר חיים. שם בעצם הכל התפוצץ. ממש התפרקתי בצורה קשה. עד היום אני חושב שאף אחד לא יודע את זה".
כן, אופיר חיים הוא שם מוכר מאוד בכדורגל הישראלי. אלא שאחד החלוצים הבולטים של סוף שנות התשעים והעשור הראשון של המאה הנוכחית, ואחד מהמאמנים הצעירים המבטיחים כיום הוא כבר 17 שנים קודם כל אבא של אור. נכון, כל אדם עם ילדים מגדיר את עצמו קודם כל כאבא ורק לאחר מכן על פי המקצוע שלו, אלא שהקשיים הרבים שבגידול ילד אוטיסט כמעט ולא השאיר מקום לחיים להיות משהו פרט לאבא של אור.
הוא כמובן לא מתלונן לרגע על הזמן והמשאבים הרבים שהשקיע בטיפול בבנו, אפילו להפך, קצת מכה על חטא השנים הראשונות בהם התקשה להבין ולהכיל את המצב. כעת, לכבוד חודש המודעות לאוטיזם, הוא ואשתו אורלי החליטו לראשונה לפתוח את הכל בראיון חושפני לערוץ הספורט, כדי להעלות את המודעות לנושא. "הייתי בטיפולים פסיכולוגים ואני זוכר שהפסיכולוג אמר לי 'תקשיב יש תקופה שנקראת תקופת האבל, שבה אתה מתאבל על משהו שאתה מאבד אבל זה חולף, אצלך זה שנים. אתה עוד שם. היום אני מבין שעשיתי הרבה טעויות וכל הזמן חשבתי מה יהיה מחר והייתי עסוק במה יהיה מחר ואם הוא יתחתן והייתי נכנס לדיכאון רק מהמחשבה הזו", הוא מספר.
"היינו ילדים אז, זה היה ילד ראשון ונכד ראשון במשפחה, ולחברים שלנו לא היו עוד ילדים כך שלא היה עם מי להשוות", נזכרת אורלי. "התחלנו תהליך של בדיקות ראשוניות בהתפתחות הילד ובדיוק היה יום ההתרמה לאלו"ט והיו המון כתבות. אני קוראת את הכתבות עם תיאורים של הורים ומבינה שזה אנחנו, זה אני, זה הילד. זה בדיוק זה. שם בדיוק פעם ראשונה ראיתי את המושג אוטיזם והיה שם את כל הקריטריונים, עברתי על הקריטריונים והבנתי שאנחנו שם שהוא שם".
"אופיר חזר מאימון בב"ש ממש מאוחר בערב", היא שבה לאותה נקודה בשנת 2003, "קראתי לו בוא תסתכל, הוא רק הסתכל וראה את הכותרת אוטיזם והתחיל לצעוק מה פתאום מה את מדברת". אופיר עצמו משלים את הסיפור מהנקודה שלו: "סגרתי את המחשב אמרתי לה אל תבלבלי את המוח. ב-2 בלילה כשהיא הלכה לישון פתחתי את המחשב וקראתי. יש סעיפים ואומרים לך שאם מתוך 10 סעיפים 3 סעיפים חיוביים אז יש את הסיכוי לאוטיזם. אני יושב ועובר סעיף ראשון ואומר כן, סעיף שני כן, שלישי כן וככה על עשרה סעיפים מתוך עשרה. אמרתי לה שזה לא אמיתי. הערתי אותה ואמרתי לה תקשיבי אני לא יודע מה הולך פה. התקשרתי לאמא שלי באמצע הלילה ופשוט התפרקתי מבכי".
השניים הבינו מיד את המשמעות, אך אופיר היה רחוק מלהבין את עומק העניין. "אמרתי לה 'בסדר אז נטפל בזה'. לא הבנתי שזה בלתי הפיך, שזה לכל החיים ולא משנה מה אני אעשה הילד שלי לא יהיה כמו כל ילד רגיל", הוא משחזר בדמעות. "אני זוכר שהיה את היום של התוצאות הסופיות, אמרתי לה שאני הולך לאימון. לא הבנתי. אמרתי יגידו לה מה שיגידו לה ואני באימון. היו באוטו עוד כמה שחקנים ואנחנו נוסעים לב"ש והגענו לאשדוד, אמרתי להם חבר'ה תחזירו אותי חזרה. יש לי תחושה לא טובה. איך שאני מגיע למרכז התפתחות הילד באים לספר לה והתיישבתי ואומרים באמת תודה שבאת לא האמנו שתתן לה ללכת לבד ואני עדיין לא מבין מה הם רוצים".
אורלי בניגוד לאופיר הבינה מיד את ההשלכות, והתמקדה בטיפול בילד. "הייתה מין חלוקה, כי כשהוא אובחן בגילך שנתיים אז יודעים שככל שההתערבות היא בגילאים צעירים יותר ההשפעה שלה יותר טובה, צריך לתת את כל העבודה בגילאים הכי צעירים", היא מסבירה. "אופיר נתן הכל כדי לתת את הכסף שיאפשר את הטיפולים כי הקצבה מביטוח לאומי לא מספיקה לחמישית ממה שצריך. אבל שם הוא בעצם נשאר. הוא היה בשלו, אני הייתי יותר תאכלס בצד הביצועי. היה לו מאוד קשה להתחבר".
"אני זוכר את העונה הזאת, זו העונה שזכורה לי הכי הרבה מכל העונות שהייתי שחקן", הוא חוזר לתקופה הקשה בעונת 2003/4. "אני חושב ששיחקתי את הכדורגל הכי טוב ששיחקתי בקריירה שלי באותה תקופה. לא רציתי לחזור הביתה. הרגשתי שאני נכשלתי בתור בן אדם. פשוט כישלון שיש לי ילד מיוחד. הייתי בתקופה ארוכה מאוד בדיכאון. אני לא מתבייש להגיד. הייתי נשאר כל הזמן במגרש כדי לא לחזור הביתה ולהתמודד. היה לי מאוד מאוד קשה. אורלי לקחה צד אחד וזה טיפול, היא יותר חזקה מבין שנינו. נתנה הכל בכל הכח ואותי היו צריכים לגרור בכח פנימה ואני הייתי מנסה לברוח. זה היה בלתי אפשרי. שנים של ניסיון לברוח. למרות שהייתי עוזר בכל מה שהיו רוצים הייתי מעדיף לא להיות שם פשוט. היה לי מאוד מאוד קשה".
בסיום אותה עונה הגיעה הצעה קוסמת מאיסטנבולספור הטורקית, כזו שאיפשרה לחלוץ גם להבטיח את עתידו הכלכלי של אור וגם, היום הוא מבין את זה, לברוח מהמצב. "הגיעה ההצעה מטורקיה, בזמנו לא היה את הכסף שיש היום בהפועל ב"ש והצעה של רבע מיליון דולר לעונה זה הצעה שנחשבה להרבה מאוד כסף מה עוד שהייתי בן 29 וההוצאות על הטפולים לאור הם מעל לעשרת אלפים שקלים בחודש". אלא שכעבור חצי עונה הגעגועים גרמו לו לוותר על הכסף הטורקי ולחזור ארצה. "פחדתי מאוד להשאיר את אורלי ואור פה. אם הם היו איתי בטורקיה הייתי משחק שם הרבה יותר מחצי שנה. חזרתי לארץ כי הראש שלי בכלל אל היה בכדורגל. כל היום לשמוע אותה בוכה. אני מבין אותה. אין, לא יכולתי להישאר שם. הראש לא היה בכדורגל ו-ויתרתי על הכסף".
הוא חזר לקבוצת נעוריו, מכבי תל אביב, שבדיוק עשתה היסטוריה והייתה לישראלית הראשונה בשלב הבתים של הליגה האירופית, אלא שמיד לאחר שהגיע קרע את הרצועה הצולבת בברך ונאלץ לעבור טיפולים אינטנסיביים משל עצמו, ולהיות נוכח יותר בטיפולים של אור. "זו התמודדות שאני לא מאחל לאף אחד. מעבר לקרע בצולבת, עם זה לא הייתה לי בעיה להתמודד, אתה צריך להיות בטיפולים עם אור אתה צריך לראות את הקשיים שלו, לחוות כל יום את הקשיים שלו. באותו זמן שטיפלו בו זה פרטים שהוא לא ידע לזהות במבה תחת כוס. דברים שלא ידעתי". אורלי מסבירה עוד יותר את הקושי: " הוא לא הגיב לשם שלו בכלל. שניה שלמה בגן הוא נשך את הצוות וליקק חלונות".
"לא ידעתי להתמודד עם זה ומה צריך לעשות. הוא לא דיבר עד גיל 7.5. לא ידע להוציא צליל מהפה. הלכנו לקלינאית תקשורת הכי טובה בארץ שבנתה את כל הטיפול באור בצורה מדהימה ובעצם התחלנו לעבוד איתו צעד צעד. היא אמרה לי שהוא ידבר בסוף ואני האמנתי לה. וככה צעד צעד מסיפורים שהייתי מקריא לו והוא בכלל לא יודע שאני שם, כאילו יש טייפ שמקריא לו".
גם זה לא עבר בלי קשיים, נזכר חיים. "הגיע הרגע שאנחנו יושבים אצלה ואני רואה אותה נלחמת איתו, פותחת לו את הפה והוא נושך אותה. והיא אומרת לי לצערי הילד לא ידבר. הקלינאית הכי טובה בארץ ניסתה הכל, ובאמת עשתה הכל. הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה הוא ידבר. והמשכנו צעד צעד, ובסוף הוא פתאום אמר 'אבא', ואז מיד אחר כך כל המידע שאגר בראש במשך שנים פשוט יצא והוא לא הפסיק לדבר". גם כשחקן התמודדות עם הקשיים האלה חישלה אותו.
"לקחתי המון מזה. אי אפשר היה לשבור אותי. נכון שהייתה לי תקופה קשה איתו, אבל אם בתקופה הכי קשה הייתי בשיא, אמרתי ששום דבר לא ינצח אותי. אני באמת מאמין בזה. עברתי המון אבל היום אני יודע שזה בזכות אור. זה רק בזכות אור. זה לא שהקריירה שלי התחילה בגיל 18 והכל זרם כמו אצל שחקנים אחרים. זרקו אותי מהרבה קבוצות, ותמיד אמרתי לעצמי, בעיקר אחרי מה שקרה עם אור, אני לא אשבר, אף אחד לא ישבור אותי".
"עברתי תקופות קשות בב"ש שזה הבית שלי. הורידו אותי להתאמן עם הנוער, והנוער היה במשחק אז נתנו לי להתאמן בנערים א'. אני, אופיר חיים שהיה כוכב במועדון הזה, מתאמן בנערים עם ילדים בני 14, הרגשתי כאילו אני אפס. עברתי ניתוח מיניסקוס וכל יום אורלי לקחה אותי לטיפולים, ואני שש שעות בחדר כושר מדבר עם עצמי 'אף אחד לא ישבור אותך אף אחד לא ישבור אותך'. היו 5 עולות לליגת העל באותה עונה וב"ש מקום שביעי בכלל לא בתמונת העלייה. והוציאו אותי מההקפאה ונתתי חצי עונה מצוינת, כי הגעתי מוכן. אמרתי אף אחד לא שובר אותי. התאמנתי לבד כמו שלושה שחקנים. הגעתי למגרש ובמגרש אני כבר יודע לעשות את זה. בסוף עלינו ליגה".
לא מפתיע שמי שנאחז כמה שניתן בלהיות כדורגלן כדי להימלט, לפחות לכמה דקות, מהקשיים בבית, מצא גם את הפתרון שעזר לו ולמשפחתו, בכדורגל. "בהפועל ב"ש לופא קדוש ז"ל היה כמו אבא בשבילי. ישר אמר לי 'אופיר תקשיב טוב, מהר לעשות עוד ילד'. אני הייתי עסוק כולי בטיפול באור. אמנם לא הייתי זה שיוזם אבל אורלי הייתה מפעילה אותי יפה מאוד עם אור, והייתי עושה. אמנם בקושי, והיה לי קשה מאוד שם, אבל הייתי עושה. אמרתי לו 'לופא, איך עכשיו עוד ילד? אני לא מצליח. אני גם לא רוצה, אני מפחד. אם יצא לי עוד ילד כזה? עוד ילד אוטיסט'. אגב אוטיסט זו מילה שלא יכולתי לשמוע פעם. אסור היה להגיד לידי אוטיסט. הייתי ממש במקם אחר פעם. הוא אמר לי 'תקשיב זו התרופה, זה מה שיעזור לך לגדל את אור באמת, תראה התפתחות של ילד רגיל".
"פחדתי מאוד וחיכינו שנתיים מהאבחון עד ההיריון הבא, שאני לחצתי על אורלי להיכנס אליו בגלל הדברים של לופא שהבנתי שצדק, אלא שאז קיבלתי התקף חרדה", הוא משחזר. "אורלי הייתה בתחילת ההריון, חודש שלישי או רביעי, שכבר הבטן יוצאת ואני אומר לה 'עכשיו הפלה. לא רוצה עוד ילד, לא רוצה. אמרתי מה אני עושה עם עוד ילד אוטיסט?" איך אני מתמודד עם הטיפול? זה טיפול יום יומי שעה שעה דקה דקה, זה לא משהו שעוזב אותך. אני נלחצתי מאוד. בסוף נרגעתי ולופא צדק. גם שם רק אחרי שאובחן סופית כילד שלא סובל משום הפרעה התפתחותית היה לחץ עצום".
"כל דבר שהיה עושה ישר אתה דואג וחושד. היה דופק עם הידיים ככה כולם אומרים 'יו אולי הוא אוטיסט'. למה הוא לא מדבר? למה לא אוכל דברים קשים? למה לא רכים? שנה וחצי אתה חי בפחד. אבל אז בסופו של דבר עשינו את הבדיקות ואמרו שהכל בסדר וזה באמת הייתה המתנה שלנו והברכה שלנו והיא עזרה לנו גם לגדל את אור ואחרי שנתיים הבאנו גם עוד ילדה ואנחנו משפחה מאושרת".
הפרופורציות לחיים שקיבל אופיר מאור הפכו את חיים גם למאמן טוב ומכיל, כזה שנחשב לאהוב על שחקניו ומי שתחתיו התגלו כישרונות כמו מאור קנדיל ורוסלן ברסקי ביפו, ושהצליח לקחת את קבוצת הנוער המתפוררת של הפועל תל אביב לזכייה היסטורית בגביע המדינה ב-2015.
"אני אומר את זה לשחקנים שלי: רובכם עדיין לא נשואים, תהינו ממה שאתם עושים, תהינו ותלחמו על זה אל תוותרו על זה כי זה דבר שאתם נהנים ממנו ואוהבים אותו. בסוף זה כדורגל, נכון שזה משפיע עכל כל החיים אבל מדבר אתכם אחד שעבר משהו בחיים. ניצחתם, הפסדתם העיקר שתלכו הביתה, תעמדו מול המראה ותדעו שנתתם את המאה אחוז שלכם. אל תגיעו למצב שאתם עומדים מול המראה ואומרים 'יא אללה יכולתי לתת יותר' כי עם זה לא תוכלו לחיות. אני לא יכול לחיות עם זה".
"בתור מאמן הכל עליך, העבודה היא בלתי פוסקת", מדבר חיים על הקריירה, שלמעשה לא מתקרבת בכלל לעבודה הבלתי פוסקת שבלגדל ילד על הרצף האוטיסטי. "אבל נגמר משחק, ואם אני מפסיד, אני רואה את המשחק 20 פעם בווידאו, רואה מה שאני צריך לתקן ואני אומר אני אעשה את זה ואני אתקן כי אני לא אוותר לאף אחד. אני מכוון גבוה ואני אגיע לאן שאני מכוון".
ובכל זאת, הוא יודע כי לאן שלא יגיע בכדורגל, הוא רשם כבר ניצחונות גדולים מכל ניצחון שיכול להיות על כר הדשא. "אור הפך אותי לבן אדם יותר טוב. אור פשוט הפך אותי לבן אדם יותר טוב, לימד אותי לא לקחת כלום כמובן מאליו, ליהנות מהדברים הקטנים בחיים. מה הדברים שמרגשים אותי? שאני חוזר ממשחק ואור אומר לי ניצחתם 1:2. בשבילי זה הכל".
