זה לקח להם זמן. הרבה זמן. יש כאלה שיגידו יותר מדי זמן. אבל בסוף הם התפכחו. בסופו של דבר הם הבינו שהמילים "החמות" מצד אוהדי הפועל כפר סבא ובעיקר אוהדי הפועל תל אביב על אלי טביב טרם הגעתו לבית וגן, לא היו כדי לחבל להם בקבוצה, אלא דווקא להזהיר אותם ממקום של ניסיון מר. בסוף הם הבינו שיש דבר חשוב יותר מניצחונות ומאבקי צמרת: האמת. האמת שלהם, האמת של בית"ר ירושלים.
מי שלא התפכחו הם חלק מהפרשנים וגם אלי טביב עצמו, שלא מבינים על מה המהומה. מדוע אחרי עונה כל כך מוצלחת, אוהדי בית"ר מגרשים את המשיח. איך זה שהם מוותרים על הארנק שלו כשאין על הקבוצה הרבה קופצים. אז אני אנסה להסביר להם ולו בכמה מילים. כמה מילים שמסתכמות בשורה התחתונה: המטרה לא מקדשת את האמצעים. ואם תרצו, דרך ארץ קדמה לתורה.
"זה מעמד לא פשוט עבורי. אנחנו נמצאים בסיום עונה פנטסטית, העונה הטובה ביותר שידעה בית”ר זה 10 שנים", אמר הבעלים במסיבת העיתונאים שכינס, "אנו רחוקים שני שערים משיא הכיבושים מאז ומעולם בבית"ר. בנוסף, נשבר רצף הכיבושים לקבוצה. מעל הכל, הבטחנו השתתפות באירופה - דבר שהפך מובן מאליו, למועדון שנלחם על חייו טרם הגעתי".
על פניו, כל מילה של טביב בסלע. כל כך צודק שגורם לחשוב שצריך לבוא בטענות אל הקהל, כן, למראית עין צריך להתלונן על אוהדי בית"ר על שלא בנו פסל שלו בכיכר. שלא שינו את שם האצטדיון על שמו. כי אם אפשר לשרבב את טראמפ לשם הקבוצה, אז מה זה להחליף את טדי בטביב? שטויות.
טביב כל כך צודק, שזר לו נקלע לאולם ביום שלישי והקשיב למילים שלו, עוד עשוי היה לתת לו מדליה. אבל אנחנו לא תיירים ואנחנו לא זרים. אנחנו אוהדים. אוהדי בית"ר שנמאס להם ממה שקורה במועדון. אוהדים שנמאס להם מהיחס והעימותים החוזרים עם שחקני הבית, שחקני הרכש והזרים. אוהדים שנמאס להם מהניכור ומהכוחניות, מביטול העבר והבוז לערכים. ערכי המועדון. אוהדים שנמאס להם מהפגיעה במותג.
כן, למרות מה שמנסים לומר, הקהל של בית"ר יודע שיש דברים יותר חשובים משלוש נקודות, שיא שערים או להתבזות באירופה. דברים פעוטים שלפעמים לא באים לידי ביטוי בסטטיסטיקה, אבל חשובים הרבה יותר לאורך זמן. דברים כמו נשמה, אהבה, אווירה, חיבור לקבוצה. דברים שנפגמו קשות מאז טביב קיבל את המושכות.
לא במקרה יציעי טדי היו ריקים במהלך העונה באופן יחסי, וזאת למרות ההצלחות המקצועיות האדירות על הדשא. באופן פרדוקסלי דווקא במאני טיים, כשהיציעים סוף סוף היו מלאים, הגיעו ההפסדים. אבל אל לכם לחשוב שהמחאה הגיעה בגלל אותה קריסה מול מכבי נתניה, הפועל באר שבע או בגמר הגביע. ממש לא. היא הייתה שם כל הזמן. מתחת לפני השטח, אבל גם מעל.
חלק משמעותי מאוהדי בית"ר יאמר בפה מלא שהוא פחות ופחות מתחבר למה שהמועדון משדר לאחרונה. ובית"ר, כמו כל עסק, משדרת את מה שהבוס שלה משדר. את מה שהוא מעביר. אם זה במילים, במעשים, מבטים או אנרגיה. "בית"ר הפכה להיות טביב", אמר יום לפני גמר הגביע מקורב לקודקוד. אמר וסיכם הכל. ואנחנו לא רוצים להיות טביב. אנחנו רוצים להיות בית"ר.
"מדובר ב-300-400 אנשים. זה עדיין קומץ", אמר טביב באותה מסיבה למסיבה, "אולי הם באו מחינוך לא טוב ובתים הרוסים". אז תרשה לי לתקן אותך, זה הרבה יותר מכמה מאות, אלא אלפים. תתפלא, יש רבים שדווקא באים מבתים טובים.
אז נכון טביב, כל מילה שלך בסלע. לקחת מועדון במשבר עמוק ומבחינה מקצועית עשית עבודה שפויה ומעולה, איטית ויסודית. הבאת את בית"ר לאירופה כמה שנים ברציפות ואף הצגת מגמת עליה מדי שנה. רק דבר אחד שכחת בדרך: את הדרך, שכחת להשקות את הנשמה. ונשמה אם לא משקים אותה, פשוט מתה.
ביום שני תשחק בית"ר את משחקה האחרון העונה. משחק שכאמור יכול להוות סוף דרך, אבל גם עשוי להיות התחלה של דרך חדשה. איזו דרך? חכם השביל מן ההולכים, אבל גם אם יהיה קשה, כל עוד באמת טביב יעמוד בהבטחתו וייתן לאלי אוחנה את הקבוצה, אפשר להתנחם בדבר אחד: תחזור הנשמה.
