כשמתיישבים לבחור את שחקני העונה מתגלה תופעה מדהימה - חוץ ממאור מליקסון, אף שחקן משמעותי מנבחרת ישראל בקמפיין האחרון לא נכלל בין 11 הבולטים בליגה ומדובר בקמפיין שהסתיים בתחילת העונה הנוכחית.
אז איך נוצר הוואקום? לעניות דעתי משתי סיבות. ראשית, חוסר עקביות משווע ביכולת השחקנים שלא מצליחים לשמור על יציבות וזו תופעה שמלווה את הכדורגלן הישראלי הרבה שנים. שנית, הכוכבים הישראלים הגדולים של השנים האחרונות בליגה כבר אינם - ערן זהבי, טל בן חיים החלוץ וטאלב טוואטחה יצאו לחו"ל, מאור בוזגלו פצוע, עומר אצילי היה מושבת ברוב שלבי העונה, אלי דסה שיחק בקושי 15 משחקים ושיר צדק הושעה.
וכך, מתוך החוסרים האלו, הרבה שחקנים שנדחקו לשוליים בשנים האחרונות הצליחו לחזור למרכז הבמה. הרשימה היא ארוכה... חנן ממן, דור מלול, ניסו קפילוטו, טל כחילה, אופיר קריאף, ערן לוי, דיא סבע, אלון תורג'מן, שמעון אבוחצירא ועוד שמות רבים שסיפקו עונה נהדרת. עד לפני שנה רבים מהם עוד חיפשו קבוצה שתיתן להם להוביל. חלקם בפלייאוף התחתון ואפילו בלאומית, אז הנה ההזדמנות לתת להם את הקרדיט שמגיע להם על העונה הזו.
נבחרת העונה
שוער: ארנסטס שטקוס (הפועל חיפה) - עונה מעולה לשוער ששמר 14 פעמים על רשת נקיה, הקרין נוכחות ושקט, מיעט לעשות טעויות והגיע לכדורים על הקרקע למרות גובהו הרב. בינגו.
הגנה: דור מלול (הפועל חיפה) - פריחה מאוחרת לשחקן ששיחק במגוון תפקידים בקריירה. חרש את אגף ימין של הפועל חיפה יחד עם שמואל שיימן בצד השני, בישל חמישה שערים וחילק הרבה מסירות חכמות שמוציאות התקפות מסוכנות. יציב מאוד בהגנה.
הגנה: לואי טאהה (הפועל ב"ש) - הבלם המשלים של האלופה הפך למעוז ההגנה שספגה הכי מעט, גם ללא ויטור שנפצע וללא שיר צדק שהושעה. מהיר, אגרסיבי, פייטר ומחלץ המון כדורים. הנשמה הגדולה של האליפות הזו.
הגנה: גבריאל תמאש (הפועל חיפה) - כמה כריזמה ונוכחות לבלם הרומני (שביחד עם שטקוס בשער) שידרג את כל הפועל חיפה. לידם מלול, שיימן וקפילוטו נתנו את העונה הכי טוב בקריירה. תמאש קורא משחק, מחלץ ומנווט את המשחק בכדורים קצרים וארוכים. חבל שגמר הגביע המוזר שלו העלה קצת תהיות.
הגנה: אורן ביטון (הפועל ב"ש) - הגיע להפועל ב"ש כמגן מחליף והפך למגן השמאלי הראשון עם שמונה בישולים בסך הכל. נהדר מבחינה התקפית, מרים כדורים נייחים מצוין וגם מבחינה הגנתית הוא השתפר.
קישור: קלאודמיר (בית"ר ירושלים) - העונה הכי טובה בקרייירה של הקשר האחורי שכבש ובישל בליגה יותר מהחלוצים של בית"ר. כל מצב נייח בינגו, מחלץ ומניע. בגילו הוא כבר שפך לאגר בסוף העונה אחרי ששיחק בכל הדקות וזה פגע בקבוצה.
קישור: חנן ממן (הפועל ב"ש) - ראה שחקן העונה. 12 שערים ושבעה בישולים. בלי סוף תנועה. חכם, טכני וקר רוח. הבינגו של ינואר שהוביל העונה שתי קבוצות שונות לאליפות וגביע.
קישור: ערן לוי (מכבי נתניה) - רץ הכי מעט ועושה הכי הרבה. בעל רגל של זהב. אמנם וולגרי מדי בשפת הגוף, אבל כל מסירה ובעיטה שלו היא כמו קסם. מוביל את הליגה בהרבה קטגוריות - בישולים (11), מסירות מפתח, איומים לשער ולמסגרת.
קישור: מאור מליקסון (הפועל ב"ש) - השחקן הכי פציע הפך לשחקן שלא מוותר על דקות, וכן מוותר על אגו כדי לתת לאחרים לידו לפרוח. מנהיג שקט. תמיד רוצה לקחת על עצמו. האיש של ברק בכר בעונה של יותר אופי מיופי עם חמישה שערים ותשעה בישולים בסך הכל.
התקפה: דיא סבע (מכבי נתניה) - איזו עונה מטורפת. 24 שערים ושבעה בישולים. תנועה לעומק. דריבל מצוין. סיומת מושלמת. מוציא לפועל בחסד עליון כמעט מכל זווית. פשוט תאווה לעיניים.
התקפה: אלון תורג’מן (הפועל חיפה) - עונה של קאמבק לחלוץ שהלך לאיבוד כמה שנים עם 11 שערי ליגה, כולל כיבושים חשובים בגביע עד לזכייה. תורג'מן הוא חיית רחבה, בחור שעבד קשה ורצה להוכיח שהוא חלוץ מטרה ולא שחקן קו שמצטרף. והוא אכן הוכיח. האם יצליח לשמור על יציבות הפעם?
נבחרת המחליפים: גיא חיימוב; מאור קנדיל, טל כחילה, ניסו קפילוטו, שמואל שיימן; ניקו אולסק, פיראס מוגרבי, נייג'ל האסלביינק; איתי שכטר, עדן בן בסט, בן שהר.
מאמן העונה: ברק בכר
האליפות הזו הגדירה את מאמן הפועל ב"ש מחדש וביססה אותו כמאמן הבכיר בישראל, שגם מצליח להתמודד עם משברים סדרתיים ולא רק כשצריך לייצר כדורגל. כמות ההישגים שלו בשש שנים היא בלתי נתפסת.
מעט אחריו ניר קלינגר, שאחרי שנים רעות החזיר את ה"קלינגריזם" לאופנה והעמיד קבוצה בדמותו ובצלמו. הפועל חיפה, בעונה נהדרת, שילבה הצלחה בליגה עם זכייה הסטורית בגביע המדינה.
עוד ראויים לציון: ברדה את דראפיץ' שלקחו קבוצה חצי אלמונית בתיבול של צמד הקוסמים ערן לוי ודיא סבע ושיחקו את הכדורגל הכי לוחץ, יוזם ויצירתי בליגה. מכבי נתניה חזרה לרגש.
שחקן העונה: חנן ממן
הבחירה בין ממן לדיא סבע קשה מאוד ואפשר להגיד באופן חד משמעי ששניהם ראויים. הרי מבחינת מספרים דיא סבע רשם עונה מפלצתית. הוא שיפר את התנועה לעומק בלי כדור, רץ מעט אבל בקצבים גבוהים והציג סיומת קטלנית. חבל שאי אפשר לבחור את "הצמד המענג" של ליגת העל, אז הצמד סבע את ערן לוי היה לוקח בקלות. עונה גדולה לשניהם.
אז למה בכל זאת ממן? כי היה מישהו אחד העונה שהנהיג שתי קבוצות שונות שזכו בתואר - באליפות ובגביע המדינה. שחקן אחד שניפק חצי עונה מעולה בהפועל חיפה ואז במעבר חד ותוך כדי השתלבות פנומנלית, הוא הפך להיות החלק שחסר בהפועל ב"ש כדי לזכות באליפות נוספת. הוא חכם וטכני, מבקיע ומבשל, מבין את השחקנים עם ובלי הכדור, עושה תנועה כמעט מושלמת מהקישור לעומק. ראינו את התהליך שבו הפך מכישרון קצת עצלן לשחקן אמיתי ולשובר שיוויון אחרי ששיפר מהותית את הקצבים והמרחקים שהוא רץ. על הבסיס הזה אפשר להלביש את היכולת האישיות ואז הכישרון הופך לתכל'ס.
תגלית העונה: ניקו אולסק ואנתוני וארן
שני שחקנים שהגיעו על תקן אלמונים והפכו לעמוד תווך בקבוצות מצליחות. אולסק החזיק קישור אחורי לוחץ, מניע כדור ודומיננטי באמצע המגרש של המרעננת של הליגה, מכבי נתניה. וארן, מצידו, החזיק את בית"ר ירושלים על הגב שלו במשך תקופה ארוכה עם שערים ובישולים בזמן אמת. חוץ מזה שהוא בעל משחק ראש משובח.
המעניין הוא שכמעט כל סיפור על תגלית שכזו, מלווה מיד גם במשבר בהתמודדות עם ההצלחה (ואת זה אני כותב מניסיון אישי אחרי עונת דאבל עם הפועל תל אביב בגיל 19). אצל וארן מדובר בהשפלה המביכה מחייו האינטימיים ואצל אולסק זה קרה עם ההצלחה שבילבלה וסיחררה וההצעות שהתקבלו מקבוצות אחרות. כך קרה שבסוף העונה נרשמה ירידה ביכולת של שניהם ויהיה מעניין מאוד לעקוב איך הם יפתחו את העונה הבאה.
צעירים מבטיחים נוספים שתפסו מקום מוביל בקישור של הקבוצה שלהם הם יובל אשכנזי מבני יהודה , דן גלזר ואביב אברהם ממכבי נתניה, רוסלן ברסקי בהפועל חיפה, עומר לקאו מקרית שמונה וגבי קניקובסקי מהפועל עכו. בגזרת החלוצים, קיבלנו העונה את רועי זיקרי מרעננה ובן אז'ובל מעכו שעשו התקדמות גדולה.
אכזבת העונה: מכבי ת"א
מכבי חיפה כבר הפכה לאורחת קבועה בקטגוריה הזו, כך שאין חדש תחת השמש. הסיפור העונה הוא ללא ספק מכבי ת"א, שלפחות לדעתי אפשר להגדיר אותה בפעם הראשונה בעידן ג'ורדי קרויף ככישלון מפואר. בשנתיים הקודמות, הצהובים איבדו את ערן זהבי ואת בלומפילד אבל עדיין היו במאבק האליפות, עדיין הגיעו לגמר הגביע, עדיין היו תחרותיים וחזקים למרות שלא הבריקו.
בעונה הנוכחית, מכבי ת"א פשוט איבדה כיוון, בכל פעם שהיה עליה לחץ השנה בגביע ובליגה היא נחנקה. לא הגיעה לאף שלב מכריע כמועמדת לתואר. למעט סיבוב שני מצוין, היא הפכה להיות אנמית, נגררת, חסרת רעיונות ומאבדת עשתונות בפומבי יותר מפעם אחת העונה. ה-DNA שג'ורדי קרויף החזיר לה כמנהל מקצועי הלך לאיבוד אחרי שעבר לכיסא המאמן. דווקא המשחקים מול הפועל ב"ש, בהם היא ניצחה, הוכיחו שהסגל שלה היה שווה אליפות בעונה כזו.
מתחילת העונה חששתי שהמעבר של ג'ורדי לתפקיד המאמן יחליש את מכבי ת"א בשתי העמדות האלו ולצערי זה באמת מה שקרה. בכל מקרה, קרויף הטביע את חותמו בכדורגל שלנו והכניס דברים מהפכניים שהיום נראים לנו טריוויאליים, לכן צריך להודות לו על התקופה הזו.
זה לא כדורגל מקצועני
1. במועדון ענק כמו ביתר ירושלים יש (לכאורה) בעלים שמשמש גם כמאמן. תחתיו עובדים מאמנים שמוכנים להוריד את מעמד המאמן לשפל למען הקריירה שלהם. אאחל לבני בן זקן להצליח, אבל כשהוא יאמן באמת ולא כשחצי מההחלטות שלו לפני המשחק ובמהלכו הן בעצם תכתיבים. אסור שזה יהפוך לנורמה, בבית"ר ירושלים או בכל קבוצה אחרת. למען המועדונים. למען המאמנים. למען השחקנים. למען כבוד הענף. ואני מקווה שהקיץ הקרוב יהיה הקיץ שבו אלי אוחנה יתחיל לנהל את הקבוצה באופן שיהיה אפשר להזדהות איתה בלי קשר לתקציב.
2.כמעט כל מה שקרה בהפועל עכו. קבוצה בלי זהות. טיפה עירייה, הרבה סוכן, מעט כדורגל והמון דברים תמוהים.
