נתחיל בהבהרה: הפועל באר שבע עוד לא לקחה אליפות. אבל כן, היא בדרך לשם, ונדמה שכולם הפנימו את זה. חגיגות הסיום של השחקנים והאוהדים בשבת האחרונה בטדי ממחישות את זה היטב. אם וכאשר הצלחת תונף, אז בניגוד לעונה שעברה, שהייתה מבריקה ודומיננטית מכל הבחינות, זו תהיה זכייה בעיקר של המון אופי. אוהדי באר שבע ראו העונה לא מעט כדורגל רע. רוב הזמן, במקרה הטוב אפשר היה לקרוא לו יעיל. בדיונים על מי צריך להיבחר לשחקן העונה, השם הראשון שעולה הוא של ברק בכר. מכיוון שזו לא אופציה, במקום לבחור את המצטיינים, ראוי לציין את הגיבורים "האפורים" של הזכייה הקרבה.
גיא חיימוב
הוא השוער היחיד בליגה עם אלטרנטיבה ראויה על הספסל וקרב על אפודת השוער הראשון, בנבחרת הוא לא ממש נספר, ולא מעט פעמים תהו אם לא עדיף בכל זאת להביא זר לעמדה. אלא שבגיל 32, נדמה שחיימוב סוף סוף זוכה להכרה. השוער, שכבר היה במכבי תל אביב, בקפריסין ונתן שנים טובות גם בקריית שמונה, הוכיח העונה שהוא לא רק "הרע במיעוטו", שהוא יודע להביא נקודות, ובעיקר, שהוא מעניק שקט. הוא הצליח לעצור 74 מ-111 הכדורים שנבעטו למסגרת שלו, שהם 66%. הכי הרבה מבין השוערים ששיחקו יותר מ-200 דקות העונה בליגה.
אורן ביטון
קשה לומר על מלך הבישולים של באר שבע, מגן שסיפק 8 שכאלה, וגם זכה לזימון בכורה בנבחרת שהוא אפור. אלא שביטון ברשימה הזו מסיבה אחרת: בגלל מה שהוא מסמל. ההימור על שחקן שזכה למעט תשומת לב בקריית שמונה, היא הברקה שממחישה את מדיניות הרכש הנכונה של אלונה ברקת בשנים האחרונות. יותר מכך, היא מנוגדת לחלוטין לזו של מכבי תל אביב של ג'ורדי קרויף, שתמיד העדיף את המוכר והמנוסה, כמו אופיר דוידזאדה. דווקא מקבילו בצד ימין, דור אלו, הגיע כרכש מבטיח יותר, אבל המגן השמאלי לקח את ההזדמנות בשתי ידיים, והשתלט על העמדה של מיחאי קורהוט, זר יציב ואהוב ביציעים. לצד התמיכה בהתקפה, ביטון בן ה-23 השתפר גם בצד ההגנתי, ויהיה מעניין לראות אם יוכל להתמודד במשחקים באירופה כמו ההונגרי שעשה זאת בהצלחה.
לואי טאהא
את האיכויות של לואי טאהא כבר הכרנו. אבל את היכולות שלו כבלם מוביל בקבוצה גדולה, ממש לא, וספק אם גם הוא. אלא שבעקבות הפציעות של מיגל ויטור וההשעיה של שיר צדק, טאהא קפץ שני מקומות בהיררכיה ישר לעמדת מנהיג החוליה האחורית. כל הדיבורים על כך שההגנה היא נקודת התורפה של באר שבע, התנדפו, וגם העונה, כמו בשתיים הקודמות, היא תסיים עם מאזן הספיגות הנמוך ביותר. כמו מנהיג אמיתי, מוביל את הקבוצה בקטגוריית המתקלים המוצלחים ובחילוצי הכדור.
חאתם עבד אל-חמיד
חלק מהגדולה של טאהא העונה, היא שגרם למי שלידו להציג יכולת טובה יותר, בין אם זה וובה בראון שהתייצב לידו מול מכבי תל אביב בסיבוב הראשון בטרנר, מתן אוחיון שעשה זאת בלא מעט משחקים, ומתחילת אפריל, חאתם עבד אל-חמיד הפך לפרטנר הכמעט קבוע. אפשר לבקר אותו על לא מעט טעויות העונה (זכור במיוחד השער של לוגאנו בשווייץ), אפשר גם לשפוט אותו לפי תג המחיר הגבוה.
אבל רצוי גם להיות הוגנים, להבין שמדובר בבלם שהובא כגיבוי של הגיבוי, עשה את המקסימום בכל עמדה שהתבקש והציג שיפור עצום מסיום הסיבוב השני. ראוי לפתוח כמעט בכל קבוצה בליגת העל. את הבונוס על הדרך שעבר, הוא קיבל, ונתן לאוהדים, בדמות שער השוויון שפתח את הסכר מול בית"ר ירושלים בשבת.
דן איינבינדר
דן איינבינדר בקלות יכול היה להפוך ל"קשר ירושלמי טיפוסי". כמו אופיר קריאף, כמו קובי מויאל. כאלה שנחשבים לוחמים, אבל עם תקרת זכוכית ברורה. אלא שאיינבינדר תמיד שאף ליותר. ארבע שנים אחרי העונה הטובה שלו בקריירה במכבי תל אביב של פאולו סוזה, בגיל 29, הקשר הוכיח שוב שיש לו מקום כשחקן מפתח בקבוצה אלופה בליגת העל. וזה לא היה פשוט. הוא נכנס לנעליים של אחד הזרים המוכשרים שהיו פה, ואחד הנערצים על אוהדי באר שבע, אובידיו הובאן, וגם עקף ברוטציה את מהראן ראדי.
הדינמו במרכז המגרש מדורג שני בקרב שחקני באר שבע בקילומטרז', תיקולים מוצלחים, וחילוצי כדור בחצי של היריבה. מעבר לכך, למרות שהוא לא עונד את הסרט, הביא איתו את תכונות הקפטן מבית"ר. הוא נוהג להדביק את חבריו בהתלהבות שלו, ומשמש לפעמים כאיש גדר כשמדליק את טרנר עם תנועות הידיים. אם רק היה מנצל הזדמנויות טוב יותר, הוא היה החבילה השלמה.
מאור מליקסון
לא, אין פה בלבול. הסיבה שמליקסון נכנס לרשימה הזו, היא כי את מגע הקסם שלו אנחנו כבר מכירים. מזה שהוא בישל שבעה שערים ומסר 64 מסירות מפתח העונה (שלישי בליגה), אנחנו כבר לא מופתעים. אלא שמליקסון הביא העונה הרבה יותר מזה. עד שחנן ממן הגיע בינואר, הוא לקח על עצמו את העשייה בהתקפה, כשטוני וואקמה נעלם, מיכאל אוחנה אכזב והסתכסך, ואיסאק קוואנקה לא השתלב במקום מאור בוזגלו. הוא הפך לקפטן המוביל, ללא אליניב ברדה וגם בלי שיר צדק לצדו.
בגיל 33, הוא ירק דם על המגרש והוא שני בקבוצה בדקות משחק. ממש לא מובן מאליו לשחקן שסבל מלא מעט פציעות בשנים האחרונות. בקיצור, הוא הזכיר את התפקיד שלו מהקדנציה הראשונה בבאר שבע, לפני המעבר לפולין, כשהיה נקודת אור בקבוצה שהייתה...איך לומר בעדינות? אפורה.
תומאש פקהארט
תומאש פקהארט יכול לשמש כנושא טוב לוויכוח בין אלה שרואים את חצי הכוס המלאה, לאלה שרואים את זו הריקה. מצד אחד, הוא הגיע במשכורת גבוהה, במטרה לתת את המספרים שבאר שבע כל כך משוועת אליהם מהחלוצים שלה, וזה פשוט נראה כאילו זה לא זה. אבל כשהחלוץ יעזוב בקיץ, וזה מה שצפוי לקרות, כדאי יהיה לזכור שבמעט ההזדמנויות שניתנו לו, הוא כבש שמונה שערי ליגה, אחד כל 159 דקות, ושהגולים שלו העניקו לקבוצה באופן ישיר 8 נקודות. כן, בדיוק ההפרש בטבלה מבית"ר. חוץ מזה, בכל דקה שהיה על הדשא נראה היה שהוא נותן את המקסימום, משתתף במשחק הלחץ, ובאופן כללי, מקצוען למופת.
