העונה הזו הוכיחה שוב: הכסף חשוב, אך הניהול חשוב יותר. לכל מועדון יש את הדרך שמתאימה לו להצלחה. ברגע שהוא מתרחק מהערכים שעושים אותו לייחודי, הוא הולך לאיבוד. דוגמאות ? בבקשה.
לפני שש שנים הפועל תל אביב טעמה את ליגת האלופות והפועל באר שבע עלתה בקושי מהליגה הלאומית לליגת העל כשהיא מחפשת זהות. היום זה ההפך המוחלט. הדרומיים עשו עונה גדולה וזכו באליפויות ראויה ביותר, כשבתווך היא הופכת את אצטדיון טרנר למבצר שמספק חוויה לכל צופה.
יחד עם זאת, בסוף העונה כבר ראינו מעט שובע בחגיגות, במה שעשוי לרמז שהתחילו להתרגל שם מהר מדי לתארים. גם המועדון וגם הקהל צריכים לזכור מה הביא אותם למקום הזה.
כדאי לב"ש לא לאבד את הדרך מופלאה בה היא פוסעת כרגע. כל כך הרבה עבודה כנה ואמיתית נעשית שם מסביב למועדון. עבודת צוות היא קדושה. בכל תחום. הקבוצה תמיד מעל הפרט. ניהול הצוות של ברק בכר. ניהול המשברים של אלונה ברקת ואסי רחמים (מול בוזגלו, ברדה ועוד). ניהול הקשר עם הקהל. כל אלה הביאו הצלחה בשנתיים האחרונות.
לעומת זאת, הפועל ״נדמה לי״ תל אביב איבדה את הבסיס שלה. את הצניעות, התשוקה והאהבה האינסופית למועדון שהפכו לשנאת האחר, לתחושה שמגיע להם, למקורבים ואוהדים לקחת ולנהל את המועדון בהפקרות.
להעמיד תקציבים ללא כיסוי. לתת לקומץ לעשות מהומות ולייצג את המועדון. לתת לאנשים להרגיש שהם מעל המועדון. לתת לשחקנים שהגיעו בינואר להתנהל ללא טיפת משמעת.
בכל התקופה האחרונה, רוב הקהל האדום עמד המום וניסה להאחז בכל משחקי ה'נדמה לי'. כל מי שהכיר את המועדון הזה בתקופות הטובות שלו, כולל אני, ראינו את הרכבת הזו דוהרת לתהום כבר כמה שנים.
כי אם בוחנים את הצד הצהוב, מכבי תל אביב מצאה את הנוסחא שלה לשמור על שקט וצמרת גם כשהעונה מעט מאכזבת. אין בלאגן, אין הדלפות, אין התרסקות מקצועית מהסיבה הפשוטה שהניהול שלה נכון לה. גם כשהיא עושה טעויות היא מתקנת בשקט. היא מתמודדת עם הצלחה וכשלון באותה צורה. היא כל כך עוצמתית בתודעה שלנו.
ואיך אפשר לזהות את זה? אם היא זוכה בגביע השבוע היא תסיים עונה שכוללת העפלה לשלב הבתים בליגה האירופית, זכייה בגביע המדינה ומקום שני בליגה ועדיין היא מרגישה מפוספסת.
מכבי חיפה היא ההפך הגמור. עם תקציב עתק היא טמנה את הראש בחול כמה שנים טובות. רק בקיץ האחרון היא התעוררה והבינה שהיא צריכה שינוי ניהולי מקצועי, אבל אבוי לשינוי כזה. ככה זה כשמאמן ממונה לפני מנהל מקצועי. פעם אחר פעם עובדים בסדר הפוך.
אז הגיע מנהל מקצועי נורבגי מלא ידע, אבל חסר כריזמה לחלוטין. מוזר, כי הדבר העיקרי שחסר בחיפה זו דמות כריזמטית שתרגיש את הדופק בחדר הלבשה, תדע לנטרל את התקשורת, שתדע לעצור את הטיפטופים החוצה מחדר ההלבשה ומההנהלה, שתנטרל את הלחץ המחניק, שתדע לבחור שחקנים בעלי אופי מתאים.
ובעיקר, שתדע להשתמש בידע העצום שנמצא בתוך המערכת שלא מצליחה לתרגם את זה להצלחה ונכשלת בסקאוטינג, כושר גופני, מעבר מנוער לבוגרים וכו' וכו'. אז מה הקשר בין כל זה לקרלסן שעוזב אחרי עונה ומודיע שהתקשורת פה לוחצת? זה הדבר הראשון שג'ורדי קרויף טיפל בו בצורה גורפת (ודי מדהימה יש לומר) ויצר נתק שיצר שקט ומתכון לשלוש אליפויות.
כנראה שעד היום קרלסן לא הצליח להבין את המנטליות פה ואיך שומרים על המועדון שלך במקום כזה. זה הכישלון של מנהל מקצועי שמגיע למקום חדש לא מוכן. עד שמכבי חיפה לא תבחר אנשים שימלאו את החלל שחסר בתוך המועדון, היא תישאר אריזה נוצצת.
עוד דוגמא? מכבי פתח תקווה חזרה למקורות שהביאו אותה לצמרת. בשפת השחקנים היינו קוראים לקבוצה כזו קבוצה של ״מיסניקים״. עקשנים, לוחצים, לא מוותרים, מסתכלים לכולם בעיניים, לא שבעים משום דבר.
אבי לוזון חזר לשטח לצד שינו זוארץ הסמכותי. ויחד עם עומר גולן כמנהל מקצועי וקובי רפואה על הקווים הארבעה החזירו את ה-DNA של מכבי פתח תקווה. צעירים רעבים שמחפשים במה. גאוות יחידה. לא מפחדים ליזום או לחילופין, לשחק על תוצאה. כל מה שישרת אותם. מה שכנראה יעניק להם מקום באירופה בשנה הבאה.
אז לסיכום, העונה הבאה תהיה מוזרה ללא הפועל תל אביב, אבל מה שקרה בה צריך להוות תמרור אזהרה לכל מועדון שמאבד את הדרך שלו. את הבסיס שלו. את האמת שלו. את הזהות.
שחקן העונה שלי: מיגל ויטור.
מאמן העונה: ברק בכר.
תגלית העונה: מנור סולומון. עוד לא בן 18, אבל מראה ניצוצות של שחקן שנועד לגדולות. אחד על אחד נהדר. מהירות וזריזות. חושב לעומק. עדיין בוסר בפעולה האחרונה. מכבי פתח תקווה יודעת לטפח שחקנים. אם יהיה בריא וישמור על מוסר עבודה, הוא יכול להפוך כבר בעונה הבאה לשחקן מאוד משמעותי .
נבחרת העונה שלי.
שוער: אריאל הרוש: למרות הירידה. למרות הכול. נשאר הכי יציב בזמנים הכי קשים. על אף שהפועל ת"א סיימה במקום האחרון, זו בעצם ההגנה החמישית בטיבה בליגה. אם לפני חודש וחצי הוא היה מועמד להיות שוער ראשון בנבחרת לפני מרציאנו, זה מוכיח איזו עונה טובה עשה השוער של הקבוצה שעשתה הכול לרדת ליגה.
בלמים: שיר צדק, מיגל ויטור וטל בן חיים.
שני הבלמים של ההגנה הכי טובה בליגה. טל בן חיים עשה קאמבק נהדר והוכיח שהוא ראוי להוביל את הגנת מכבי תל אביב גם בגילו ״המופלג״.
כנף ימין: דור אלו. מגן התקפי מצוין. הרמות טובות מאוד. לוקה בסגירות. רכש יקר להפועל באר שבע שצריך להוכיח את עצמו בקבוצת צמרת.
כנף שמאל: טל בן חיים. העונה הכי טובה בקריירה שלו. על אף הנסיגה באמצע העונה. למרות שציפו ממנו להיכנס לנעליו, ערן זהבי יש רק אחד. בכל זאת הוא שיפר את המספרים. בן חיים הוא הקיצוני הכי אירופאי בישראל.
קשר, ג'ון אוגו: אין תחליף לנוכחות של אוגו. עונה אחר עונה. כמו קישור של שני אנשים ביחד.
קשר, מאור בוזגלו: הישראלי המצטיין עד הפציעות והמשבר האישי מול ההנהלה וסיפק חצי עונה מופלאה.
התקפה
איתי שכטר: נתן חצי עונה יוצאת מגדר הרגיל והיה בלתי ניתן לעצירה. קאמבק גדול ומרשים של שחקן בית"ר י-ם.
טוני וואקמה: הזר ההתקפי הטוב בליגה, שהפך לאימת הגנות שלא יודעות להתמודד עימו.
וידאר קיארטנסון: מלך שערי הליגה וחלוץ רחבה נהדר. הבעיה של שחקני ההתקפה של מכבי תל אביב היא שכולם מנסים להכנס לנעלי הווינר הכי גדול של הצהובים. לצערם הוא בסין.
ספסל: דני עמוס, חאתם אל חמיד,אליסון דוס סנטוס, אלי דסה, מהראן ראדי, דן איינבינדר, גידי קניוק, עידן ורד ודור מיכה.
