אפשר להתחיל מהסוף. הכדורגל הישראלי נכנס לפארסה גדולה סביב שינוי התקנון החדש. היו כוונות טובות והיו גם אינטרסים. בסופו של דבר התקנון שונה ובמקום הרדיוסים וסגירת היציעים, קיבלנו התערבות בוטה בספורטיביות.
לא אני קבעתי את העיקרון. הוא נקבע תחת רעיון פשיטת הרגל שאמר שבמקרה קיצון בו מועדון בליגת העל הגיע לפשיטת רגל כתוצאה מניהול כלכלי לא אחראי, יורדו לו נקודות. היה פה רעיון שאמר שאם מועדון מוציא יותר כסף ממה שיש לו, כלומר הוציא כסף שאמור היה לתת לו יתרון תחרותי על פני היריבות שלו, הוא ייענש גם על הפגיעה בעובדים וספקים וגם יילקח ממנו היתרון המקצועי שנוצר בזכות הוצאה כספית לא אחראית.
הרף נקבע בפשיטת רגל ומאחר שאין בתקנון ההתאחדות עונש חמור יותר (יש במקומות אחרים), הרי שהיגיון כבר אז נוסח. כלי הנשק החזק ביותר לענישה הוא הורדת נקודות ואת ההיגיון הזה לקחו והפנימו בתקנון החדש שהפכו את כלי הנשק החזק ביותר שיש לכלי היחידי.
*
אומרים, כבר שמעתי, שמנסים לתקן את העיוות ולהוביל כמה שינויים בתקנון שיפתרו חלק מהבעיה. זה חשוב, אבל זו חשיבה מאוד צרה. זו חשיבה טכנוקרטית שאומרת שנצליח לנסח תקנון בית דין שהוא מקבילה לחוק עזר עירוני בלי לפתור את ההגדרות המרכזיות, או אם נזרום עם המטפורה, בלי חוקה.
אם היו מטילים עליי לנסח חוקה להתאחדות בכדורגל, כזו שמחייבת כל תקנה והחלטה לעמוד בנראטיב המשפטי שלה, הייתי שם דגש על חוויית האוהד, ערך השקיפות, המקצועיות, ערך חיי האדם ואיכות המוצר.
אלה הערכים המרכזיים שהכדורגל הישראלי חייב לשים אותם במוקד. האנשים שעובדים בענף צריכים לקדם בכל פעולה שהם עושים, לדעתי הצנועה, את החוויה של האוהדים, את רמת הספורט, את רמת האימון, לקדם את האיכות האנושית, לשאוף לשקיפות רבה ולשמור על חיי האדם.
אני רוצה ללכת למקרה של בית"ר בגמר הגביע. אם הייתה חוקה שהייתה מגדירה את חיי האדם (קרי הבטיחות) והשקיפות כערכים עליוניים, אז אי אפשר היה לסיים את האירוע ההוא בלי ועדת חקירה מלאה, בלי מסקנות אישיות למנהלי האירוע ובלי דיון שקוף כדי שאירוע כזה לא יישנה. הורדת הנקודות לא פותרת ושומרת על האוהדים בפעם הבאה שנהיה בסיטואציה דומה. ייתכן שהתגובה כפי שהייתה מסכנת אותם.
*
הכדורגל הישראלי פותר בעיות תקנוניות ברמת חוקי עזר. הוא מנסח תקנות טכניות ומקווה שיהיה בסדר. מחירון האבוקות, לדוגמא, הוא כזה או נהלי הבקרה התקציבית. זהו ניהול טכנוקרטי, חסר מעוף שחלקו הגדול מונע בזכות בעיות פוליטיות מבניות של שנים. את הענף מנהלים במשך שנים נציגי הקבוצות הקטנות. המילה "קטנות" לא באה להעליב. היא מציינת עובדה. קבוצה "קטנה" בהקשר שלנו היא מועדון עם מעט אוהדים ומשקל. כ-80% מהאוהדים, כ-80% מהישגים, כ-80% מהכוכבים, כ-80% כמעט מהכל מגיע בישראל מהקבוצות הגדולות. חלקן מעצמות בהווה וחלקן אימפריות בדימוס, אבל אלה הקבוצות שבונות את המוצר, שמגדלות את השחקנים הכי איכותיים, שמרכיבים את הסגלים בנבחרות. אלה הקבוצות שמביאות את האוהדים למגרשים, אלה הקבוצות שמביאות את חוזי הטלוויזיה, אלה גם הקבוצות שמביאות את האנשים לדוכני הטוטו.
הכדורגל בישראל וכל מי שחי מסביבו כמו תקשורת, עובדים, ספקי שירותים ועוד חי על אותם הקבוצות שמספקות את עיקר התוכן. הדיון הזה הוא לא דיון של קרב אוהדים בטוויטר, אלא דיון עקרוני. חוקה מסודרת או הגדרת חוקי יסוד יעשו סדר שממנו כל מודל ההפעלה, מחלוקת המשאבים ועד תקנוני המשמעת, צריכות להיגזר. אלא שבכדורגל בישראל, תחת איצטלת עידוד התחרותיות וההתחזקות פוליטית של מועדונים ואישים, הפך להיות שבוי של הפעלה רגולטורית שנועדה לחזק את המועדונים הקטנים על חשבון הגדולים.
שכבה אחר שכבה קילפו את הבצל. ממס כרטיסים בגובה 10% על כל כרטיס ומנוי שמגיע בעיקר מהמועדונים עם הקהל, דרך חלוקת משאבים לינארית, דרך תקנוני ענישה שמתקדמים בעיקר במועדונים עם קהל נוצרה סיטואציה – בישראל של היום יש מערכת שלמה שדואגת לחיזוק המועדון הנישתי – ממענק השר מיקי זוהר, חלוקת כספי הזכיין, חלוקת כספי טוטו, תמיכות עירוניות ועוד. נבנתה מערכת שהיא גן עדן למועדון עם מעט קהל, כי קהל זה לא רק הכנסות ממשחקים גדולים. קהל זה גם עלויות תפעול כבדות של אצטדיונים ואבטחה, קהל זה קנסות בבית הדין, קהל זה לחץ, קהל זה ביקורת, קהל זה סיכון בכל משחק שמישהו בודד יזרוק כוס או יפגע בחבר ליציע. לנהל מועדון עם קהל זה אתגר, לשרת חוויית קהל זה אתגר ובישראל המערכת הרגולטורית נבנתה כדי להעצים את האטרקטיביות של מועדוני הנישה. כבודם במקומם מונח, אבל הגיע הזמן לחשוב על המאסה.
*
טועה מי שחושב שאפשר לתקן זאת בישיבה בהולה ובניסוח אלגנטי יותר של תקנון הענישה. את המצב הזה אפשר לתקן רק בעבודת מטה של כל בעלי הבית של המועדונים הגדולים, שחייבים להגיד שהרעיון המקומי של עידוד הפריפריה והתחרותיות נוצל על ידי שכבת העסקנים במשך שנים ויצר רגולציה מוטה ואת זה יצטרכו לתקן בצורה מאז'ורית.
ראשית, להגדיר את כללי היסוד. שנית, לקבוע פרמטרים ברורים של תמריצים שיעודדו את אותם כללי יסוד. כן לתמריצים שיאפשרו להנגיש את המשחקים, כן לתמריצים שיעודדו נוכחות קהל גבוהה יותר, כן לתמריצים שיעודדו בניית מחלקות נוער ולא לתמריצים שיעודדו השאלת שחקנים צעירים כדי לקבל מענק. זו בדיוק החשיבה שהובילה למצב הנוכחי. נוצרו תמריצים שמתעדפים את הבינוניות, הדעיכה במקום. נוצרה חשיבה שקהל, לדוגמא, הוא תקלה. קהל יכול לייצר עלויות אבטחה גבוהות וקנסות והורדת נקודות. תחת האיצטלה של אחריות שילוחית נוצר סאבטכסט שאומר שמי שלא מסוגל "לשלוט" בעשרות אלפי אוהדים, עדיף שיוחלף במי שיכול לשלוט בכמה מאות.
*
מכבי חיפה, מכבי ת"א, הפועל ב"ש, הפועל ת"א ובית"ר ירושלים, מבקרות מדי שבוע בבית הדין. הקבוצות האחרות כמעט שאינם מגיעות. זו סיטואציה שרואה במועדונים האלה בבחינת נהגים שצריך להוריד מהכביש. זו סיטואציה שלעולם לא תאפשר למועדונים האלה להבטיח רציפות משחקים ללא אבוקות או קללות ביציעים. אני מתקשה לחשוב שיש מישהו שחושב שזה ישים, אבל זו סיטואציה שבכל ביקור בבית הדין, המועדונים האלה מאבדים עוד שכבה ביתרון התחרותי שלהם ולפחות בהפועל ת"א ובית"ר, זה גם מוביל כבר שנים לדשדוש בלתי פוסק.
*
אוהדי הכדורגל צריכים לדרוש חוקה. הם מסתפקים כרגע בלדרוש פתרון זמני לכאב זמני ועסקני הכדורגל שהבינו כי נוצרה פירצה בתקנון הנוכחי ישמחו לסיים את זה במספר תיקונים שיובילו בעוד כמה חודשים לעיוותים חדשים ולגלגל שדומה שאיש כבר לא מסוגל לעצור.
הכותב הוא חבר בפודקאסט "צבע אדום", פודקאסט אוהדי הפועל ת"א
