1. לאוהדי היריבות של בית"ר ירושלים יש שיר נאצה שמילותיו הן "ירושלים לא באירופה, ירושלים זה ירדן". וכמובן שהמשמעות המקורית היתה אחרת (והרבה יותר בעייתית, לפחות לטעמי), אבל לפחות בדבר אחד השיר הזה צדק - ירושלים זה ירדן. אחושילינג ירדן.
היו לבית"ר ירושלים קבוצות טובות יותר וטובות פחות, כאלה שהצליחו יותר ופחות. תקופות שיא ותקופות שפל (קיצוניות - אחרת זו לא היתה בית"ר) הן משהו שההיסטוריה של בית"ר מכירה היטב - אבל קשה לזכור שחקן שהיה כל כך משמעותי בעיצוב פניו של המועדון. נכון לינואר 2023, ירדן שועה הוא ה"פרנצ'ייז פלייר" של בית"ר - הפנים של המועדון, האיש שעל פיו יישק דבר.
ברק אברמוב ידע את זה היטב - ולכן הוא "התאבד" עליו בקיץ האחרון. משחק "הצ'יקן" שהוא משחק עם כל העולם (בתי הדין, שחקני בית"ר, גדי קינדה ומכבי חיפה הם הרשימה העדיין לא סופית) היה מנת חלקו גם של שועה עצמו - ודי ברור שאברמוב לא היה עושה את זה מול כל שחקן. אחרי שאיבד כבר שני שחקני על כמו אספרייה וניקולסקו, הוא הפנים שהגורל שלו תלוי בשועה - ולכן, בסופו של דבר ואחרי סאגה ארוכה ומתוקשרת, שם את המועדון בידיים שלו.
ובאמת, נדיר לראות את המשמעות של שועה עבור בית"ר - עד רמת המהלך הבודד. מהמשחק מול הפועל חדרה אפשר לקחת, כמובן, את שלושת הבישולים ככותרת - אבל בכל מהלך חיובי שבית"ר יצרה בהתקפה, ראית את שועה איפשהו. כל נגיעה מקדמת את הקבוצה, כל נגיעה משפרת את המשחק. בתוך קבוצה די ענייה מכישרון, שועה נראה כמו קוסם - אחד שמצליח לקחת את החבורה הבינונית הזאת, ולעשות ממנה משהו ששווה צמרת. ההצלחה של עדי יונה זו תוצאה שלו. הנסיקה של טימותי מוזי - עליו. לעזאזל, הוא הצליח לגרום לאדי גוטליב להבקיע!
וכמובן שעם כל אסיסט מרהיב או שער יפה - מיד עולה גם האפשרות שאיזשהו דג גדול יחטוף את שועה. זו החרדה שמלווה הרבה קבוצות בסדר הגודל של בית"ר, שאוחזות בכישרון כזה - הפחד מהעזיבה. אבל האמת היא שכאן חשוב לזכור גם את הצד השני; שועה לא רק אידיאלי עבור בית"ר, אלא שגם בית"ר אידיאלית עבור שועה - היא זו שנותנת לו את המקום, את הספייס, סולחת לו על השגיאות הקטנות והפאשלות הקולוסאליות, ומאפשרת לו להתפתח. ולכן, אלא אם יזדעזעו אמות הספים (ובבית"ר, בטח בבית"ר של אברמוב, זה יכול לקרות גם מחר בבוקר) - לדעתי לא ריאלי, וגם לא כדאי, שהרומן הזה ייפסק. פשוט כי בינתיים, כולם מרוויחים ממנו.
2. נפתח בחדשות הטובות: הפועל באר שבע נראית פנטסטי. זה נכתב כבר במדור הזה לא פעם, ואתם גם לא באמת צריכים אותי בשביל זה. דווקא בעונה הכי מוזרה שבה זה יכול לקרות (ואולי דווקא בגלל הסיטואציה האבסורדית), אוהדי הפועל ב"ש נהנים כמו שלא נהנו שנים מהקבוצה שלהם. ההגנה פחות או יותר עובדת, ההתקפה מרהיבה ומפוצצת בכישרון (חמש רביעיות בשמונה משחקים!), ובאר שבע הולכת ומקבעת את עצמה בשלישייה הראשונה.
אבל עם כל הכבוד, הפרויקט של באר שבע לא נועד לפרק את ריינה או אפילו לתת בראש להפועל תל אביב. כשמסתכלים על הקבוצה המצוינת שהתפתחה בבאר שבע (אחרי חבלי הלידה שהיו לה בפתיחת העונה), נותר רק לשאול: מה הלאה? מה המדרגה הבאה שעליה צריכה באר שבע לטפס כדי להיות גדולה באמת? ובעיניי, המדרגה הזאת היא המפגשים עם הקבוצות הגדולות. ספציפית, מכבי חיפה ומכבי תל אביב.
בסיבוב הקודם, באר שבע פגשה את מכבי חיפה ומכבי תל אביב - ומשני המשחקים היא הוציאה אפס משש, ולא כבשה שער. נכון, זה היה בתקופה הפחות טובה שלה, אבל זה גם הפער בינה לבין שתי הקבוצות המובילות. הפער שגורם לכולנו לתהות, מול עוד קונצרט שהקבוצה הזאת מספקת על הדשא, עד כמה היא באמת תיזכר? עד כמה היא תפרוץ לתודעה? עד כמה יוכל להשתרש גם משהו שיישאר לדורות?
בסוף החודש, מכבי חיפה מגיעה לטרנר - ובעיניי, זה צריך להיות המבחן האמיתי של באר שבע. עד כמה היא מסוגלת לאתגר, באמת ולא כאשליה אופטית, את המאבק על התואר. להוכיח שהיא יותר טובה מ"ליגת ישראל השנייה", היא הוכיחה - בגדול. עכשיו, היא צריכה להוכיח את עצמה במגרש של הגדולים. וזה מתחיל ב-31 בינואר.
3. מי זוכר שרק לפני כמה שבועות, העסק בהפועל תל אביב עוד נראה ורוד? המומנטום ברור - 2 מ-15 בחמשת המשחקים האחרונים, ומעל הכל היכולת החלשה כל כך וסף השבירה הנמוך. בסוף התברר שרצף שלושת הנצחונות היה יוצא מן הכלל שלא העיד על הכלל - הפועל תל אביב מורכבת מכמה שחקנים טובים מהממוצע (כששניים מהם - חוסה רודריגס ועמרי אלטמן - בחוץ, זו בעיה), אבל היא לא קבוצה מגובשת, בטח לא כזו שיכולה להגיע להישגים.
ועוד מעט יגיע הדרבי - וייתכן מאוד שזה המשחק שבו מתקיים הפער הכי גדול בין המעמד שלו ברמה הציבורית, לבין הפער המקצועי. אם פעם עוד סיפרו קלישאות בנוסח "לדרבי חוקים משלו", עכשיו מתברר שהחוק היחיד ששולט בדרבי הוא חוק הטבע. באפריל הקרוב ימלאו עשר שנים לפעם האחרונה שהפועל תל אביב הצליחה לנצח דרבי. עשר שנים, וזה לא נראה כאילו היום שבו המהפך העירוני יתרחש מתקרב. למעשה, ועם כל הכבוד להפסד של מכבי תל אביב למכבי חיפה בשבוע שעבר, הפער בין שתי היריבות רק הולך ומתחזק עם כל מפגש.
ובפני הפועל תל אביב יש עכשיו סוג של דילמה די אכזרית: קשה להאמין שבורחה למה יצליח לממש מול מכבי תל אביב (הקבוצה הטובה בישראל, נכון לעכשיו) את מה שלא הצליח לממש נגד באר שבע. ברור לחלוטין שמה נגמר מול באר שבע ב-4:0, יכול להיגמר מול קבוצה יותר משוכללת, ויותר ברבאק (בטח כשמדובר בערן זהבי), בתוצאה גבוהה יותר. ולקאניס חטף ממכבי ת"א חמישייה. למה שאצל בורחה למה זה ייגמר אחרת?
ובמילים אחרות, הפועל תל אביב יודעת שהיא הולכת לקראת קטסטרופה. עכשיו, מה עושים? האם אפשר באמת להחליף מאמן בכזה מצב - ומי מבטיח שמאמן אחר, בטווח כל כך קצר, יוכל לעשות שינוי? יש בפני האדומים רק ברירות רעות, ואנחנו בסך הכל שלושה ימים (מהיום) עד המשחק. דבר אחד כן בטוח: המינצברגים יצטרכו לקבל החלטות קשות, ויכול להיות שההחלטה הזאת תהיה לפתחם בקרוב מאוד.
המנצח: רותם חטואל - לצד שועה, ללא ספק "איש השבת", ובוודאי איש התקופה. האיש שמסמל בצורה הכי מובהקת את המהפך של באר שבע - והחיזוק הכי טוב שהיא יכולה להביא בינואר. שבעה שערים יש לו העונה, כולם בחודש האחרון, והוא חוזר לקצב הכיבושים המדהים שלו מהעונה שעברה (עד הפציעה). חוץ מהגולר המופלא ושמו ערן זהבי, חטואל הוא ללא ספק מועמד לתואר החלוץ הישראלי הטוב בליגה, כשיש אלטרנטיבות. ומבחינתו? שחודש ינואר הזה לא ייגמר לעולם.
המפסיד: בורחה למה - יכול להיות שהג'וב של הפועל תל אביב גדול עליו. יכול להיות שהוא נזרק למים הקרים, בלי הכנה מוקדמת. הכישלון של הפועל תל אביב מספיק גדול לכולם. אבל יש מקום שבו מאמן אמור להיות בשביל הקבוצה שלו: והוא בכל מה שקשור לסף השבירה. הכרטיס האדום שספג עומר סניור פשוט פירק את הפועל ת"א לגורמים - במחצית השנייה, באר שבע לא היתה צריכה להתאמץ יותר מדי כדי להביס אותה. שם אמור להיות מאמן, שיצליח לפחות לגרום לקבוצה שלו להיראות כמו קבוצה. בזה למה פשוט לא מספיק טוב, וכאמור - מול היריבה הבאה שלו, זה יהיה קשה אפילו יותר.
המספר החזק: 12 - 12 נקודות צברה העונה, עד כה, הפועל פתח תקווה במשחקי הבית. בטבלת המשחקים הביתיים זה מקום שישי בליגה - יותר טוב מבית"ר ירושלים והפועל תל אביב. ושימו לב גם לזהות היריבות: היא הצליחה לנצח העונה בבית את הפועל באר שבע, את בית"ר ירושלים, עכשיו גם את מכבי נתניה - ועשתה תיקו עם מכבי חיפה. וכשמסתכלים על היריבות שלה לתחתית: מ.ס. אשדוד צברה העונה בבית שבע נקודות בלבד. הפועל חדרה צברה רק שש. נכון לעכשיו, אלה הנקודות שמשאירים את פ"ת של טסלפפה עם הראש מעל המים. הקהל המעולה שלה הוא היתרון היחסי על פני הקבוצות שאיתן היא תתגושש במאבקי ההישרדות, ככל הנראה, עד סוף העונה. ויחד עם חיזוק נכון (שובל גוזלן הוא התחלה טובה), אולי בכל זאת יש פתח לתקווה.
השם החם: פרד פריידיי - לא הבטחתי שהוא יהיה "חם" לטובה, נכון? כולם מדברים על החלוץ הניגרי וההחמצות המשוועות שלו. בקבוצה כמו בית"ר ירושלים, שמתנהלת בלחץ מתמיד והציפייה היא לתוצאות - וכמה שיותר מהן, זה לא משהו שיכול לעבור בשתיקה. בטח כשאתה יוצא, ומיירון ג'ורג' - שנכנס במקומך - כובש אחרי כמה דקות. אבל כאן חשוב לזכור לפריידיי איזשהו חסד - לזכור שמדובר בשחקן שהוכיח את עצמו לא פעם בבית"ר, ועובר תקופה קשה. הכדורגל הישראלי הוכיח באלף מקרים שאמון בסופו של דבר משתלם - וגם במקרה של פריידיי, המספרים בקלות יכולים להתהפך.
אל תשכחו את: הפועל חיפה - כי סביב הפועל חיפה, תמיד יש איזושהי ציפייה שמתישהו "הבלון יתפוצץ". שהפועל חיפה תחזור להיות הפועל חיפה הבינונית, שהטבלה תתיישר. אבל הקבוצה מהכרמל, מסתבר, הרבה יותר עיקשת והרבה יותר חזקה מהנחות היסוד שלנו. שלושה נצחונות רצופים, כולל ניצחון קשוח ולא מאוד אסתטי על חשבון מ.ס. אשדוד - והקבוצה של רוני לוי ממשיכה להתקדם לעבר מקום בפלייאוף העליון. הפועל חיפה נאבקת לא רק ביריבות שלה על הדשא, אלא גם בהנחות יסוד של המתבוננים מבחוץ - אולי אפילו של האוהדים שלה. ובינתיים, היא מצליחה לנתץ את הספקות - שבוע אחרי שבוע.
אבל באמת: אל תשכחו את החטופים. הם מחכים לנו כבר יותר מדי זמן.
