משחק החוץ בחיפה הוא המשחק הכי מפחיד בליגה. ואני לא מדבר על חיפה האימתנית של ברק בכר, אלא לפני. הרבה לפני. כבר ב-1988 חטפנו שם הפסד בתוצאה המופרעת 10:0. בשער של מכבי תל אביב (צריך להתרגל לכתוב מכבי תל אביב ולא רק 'מכבי', כי בחיפה 'מכבי' זו מכבי חיפה) עמד השוער איתי אריכא, שזה לפי דעתי המשחק היחיד שלו בחיים. לא בבוגרים, בכלל. העובדה שהמשחק לא צולם ואין לו שום עדות (היתה אז שביתה של הטלויזיה, מי היה מאמין היום שיכול להיות כזה דבר), והתוצאה המופרכת, גורמים לי להאמין שהמשחק הזה כלל לא התקיים. ב-1994 חטפנו שם 5:0, וזה עוד בעונה שהתחילה עם 13 נצחונות ותיקו בארבעה עשר המשחקים הראשונים.
אמנם בתווך היה גם ניצחון 1:5 שלנו שם, אך הכוונה ברורה. מאז עמדו הרבה מים בירקון, אך הפחד נשאר וגם אתמול חזרנו עם הזנב בין הרגליים. כמו משחק הליגה הראשון, גם הוא הוכרע במחצית הראשונה, וכשהכובש הוא דווקא שימיץ' מכולם, אתה מבין שטוב לא יצא מהמשחק הזה. עד החלטת בית הדין הבוקר הובלנו על חיפה רק בכוכבית הזאת שנמצאת ליד הנקודות שלהם בטבלה, זכר להורדת הנקודה שלהם. אם זה היה נשאר ככה, זו היתה אשכרה אליפות עם כוכבית, ואת זה אנחנו משאירים להפועל.
זה הזמן לדיון קצר במאמן שלנו, רובי קין. אם כן, קשה לעכל אותו. מי שזוכר את המערכון של היהודים באים על הרמב"ן שנאבק בכל מקום על כך שהוא לא הרמב"ם, יתאר לעצמו שאותו דבר עבר על רובי קין שלנו, והפעם מול רוי קין, גם הוא אירי וגם הוא חמום מוח, רק מה - יותר מפורסם. אבל זאת בעיה שלו. הבעיה שלנו שקשה לדעת אם רובי קין שייך למאמנים הגדולים שלנו סטייל סוזה ואיביץ', או איך לומר, לפחות גדולים (מישהו אמר ארבלדזה?). בקצב הזה, אחרי מכבי הוא לא יגשים את חלומו לאמן את נבחרת אירלנד, אלא יקבל הצעה מקסימום מנבחרת פלסטין.
אז מה עושים? פתרון אחד נמצא דווקא על הספסל, ואני לא מתכוון לעדן קארצב, אלא לעוזר המאמן רורי דלאפ. מי שזוכר את הוצאות החוץ שלו במדי סטוק סיטי (פעם אפילו שיחקנו נגדם), יודע שמדובר בכדורי קרן לכל דבר. אפשר אולי לרשום אותו לצורך זה, כמו שמכניסים בפוטבול שחקן רק שיבעט בעיטות שדה.
פתרון אחר, יותר ריאלי, אם כי שנוי במחלוקת, הוא לעשות לחיפה מה שעשתה לנו, ולהביא באמצע העונה את עומר אצילי. האתוס המכביסטי הוא נצחון בכל מחיר, ואני בטוח שאם שמעון מזרחי היה בכדורגל הוא היה עושה זאת וסופג את כל האש. אני בעד. אחרת, האליפות תשאר כנראה עוד עונה בכרמל.
ולסיום, אני רוצה להקדיש את הטור לשדר נסים קיוויתי שהלך השבוע לעולמו בגיל 97. למרות שהיה לו קול שבעת התרגשות היה עולה ויורד כמו נער בדרשת בר מצווה, הוא היה שדר כדורגל ענק. וזה עוד כשהמומחיות האמיתית שלו היא אתלטיקה, שם היתה לו עין לא מהעולם הזה.
כשהפוטו פיניש לא היה מצליח להכריע, הוא היה פונה לקיוויתי, תוך כדי שקיוויתי גם מודד את מהירות הרוח עם חיישנים שהיו לו בקרחת, וקובע אם היא חוקית או לא. כמה שהייתי רוצה לשמוע את נסים קיוויתי משדר גול של ערן זהבי אתמול. אבל קיוויתי לא איתנו, וזהבי היה נוכח-נפקד, אבל לדמיין מותר, אז, במילותיו של קיוויתי בשידור הבלתי נשכח מול אוסטרליה: ערן זהבי... כ...ן!
