יש ימים של משחק, שעוד הרבה לפני שריקת הפתיחה, אתה מבין שאתה הולך לסבול. רוח מטורפת, כזו שדוחפת אותך פיזית, משטח הדשא בסמי עופר נראה כמו דיספנסר של שקיות ביוחננוף (מאיפה כל השקיות האלו מגיעות, למען השם??), כל הקהל לבוש בשחור לאור המחאה המוצדקת נגד אלימות השוטרים, עשר דקות ראשונות בלי היציע הצפוני, בכללי מכבי חיפה ביכולת לא טובה, למרות הנצחונות - ומהצד השני, ניצבת לה הפועל באר שבע, לא בדיוק סמל ומופת לכדורגל סוחף ומהנה בימים כתיקונם.
יקום הבנאדם שהיה אתמול בסמי עופר ואמר לעצמו "וואי, איזה כיף הולך להיות לי בשעתיים הקרובות". לא היה אחד כזה אתמול באיצטדיון. ואכן, כפי ששוער מראש, המשחק הזה אכן היה סבל טהור, קאבר טו קאבר, עבור כולם.
קודם כל, צריך לומר - הפועל באר שבע שיחקה מצויין והייתה טובה יותר ממכבי חיפה, מעל ומעבר למצופה. היא יצרה מכבש לחץ כמעט לאורך כל תשעים הדקות. ברדה הגיע מוכן למפגש וביטל את הניסיונות העקרים ללחץ קדמי (הרבה יותר מדי קדמי לטעמי) של מכבי חיפה. השליטה הבאר שבעית באמצע הייתה מוחלטת והובילה לנוכחות כמעט קבועה שלה בשליש המגרש שלנו. במובן הזה, תכנית משחק מצויינת של ברדה ויומרה התקפית שלא ראינו מבאר שבע באף אחד מהמפגשים הקודמים בין שתי הקבוצות, גם לא בטרנר.
מהצד השני, מכבי חיפה עדיין לא העבירה הילוך מאז החזרה מפגרת המונדיאל. נכון, הנקודות שם, אבל האמצע כל כך רך ופריך, בעיקר בגלל יכולת מאוד חלשה וחוסר חדות לא אופייני בתאקלים של עלי מוחמד. ההתקפה חורקת, ההגנה סבירה והמשחק באופן כללי לא מהנה לעין. מה שראינו אתמול היה המשך די ישיר ליכולת מהתקופה האחרונה, ולא ממש הפתיע אותי, אישית. טוב, האמת שזה לא מדויק, שיחקנו אתמול ממש גרוע. ספק גדול אם אי פעם באר שבע תפגוש את מכבי חיפה הנוכחית בכזו רמה נמוכה וחוסר אינטנסיביות במשחק.
ובכל זאת, גם ביום שהוא כל כולו נפט, שקיות ורוחות של מבוא להוריקן, יש את פייר קורנו בנגיעה קסומה, אחרי תרגיל נהדר בקרן, הגבהת אמן לראשו החם של אחד, דינדה ויד. משום מקום, שער לפני ההפסקה. איכות, קוראים לזה.
לצערנו, האיכות הזו הייתה מקרה די מבודד במחצית הראשונה, להוציא עוד הזדמנות והחמצה של פיירו, ובאר שבע חזרה ללחוץ במלוא העזוז אחרי השער. ואז, עמוק לתוך תוספת הזמן, בהגבהת הייאוש האחרונה, בלי קשר למהלך וללא סיכון, שון גולדברג תפס שם משום מה את שאפי סוליימאנוב על כל המטר וסיגריה שלו, וה-VAR שולח את באר שבע לנקודה הלבנה.
וכאן, חברים, ממש כאן, מגיע הרגע שבו נבדלים הילדים מהגברים. מול סמי עופר גועש, לוחץ ומלחיץ, שאפי גילגל את הכדור לידיו הבטוחות של רועי משפתי, והדלת המסתובבת לכיוון מהפך באר שבעי נטרקה ונסתמה בבטון. מצד אחד, מהלך שמרוקן את האוויר מהריאות של באר שבע לפני ההפסקה, ומצד שני - מהלך שנסך ים של ביטחון במי שנלחם על מקומו בין הקורות במכבי חיפה. אם מכבי חיפה תזכה השנה באליפות, רבות עוד ידובר על הרגע החשוב הזה. היו לנו כבר כמה עצירות פנדל קריטיות בדקות לא שגרתיות, אבל אף פעם לא במעמד משחק עונה. גם בהקשר של רועי משפתי, זה יכול מאוד להיות רגע מפנה בקריירה. כמובן, זה עוד רחוק ונדרשת ממנו המשכיות לאורך תקופה, אבל לפחות לבינתיים, נראה שהוא לוקח את הצ'אנס ביותר משתי ידיים. גם בראש, ואולי בעיקר בראש, עם לוחמה פסיכולוגית סטייל דיבו מרטינס.
גם עצירת הפנדל לא ממש שינתה את תמונת המשחק, ובאר שבע המשיכה לתקוף בחמת זעם. בכר, עם הידיים בכיסים, לא ממש התרגש מהאטרף, ואנחנו עם הידיים על הלחיים סטייל מקולי קאלקין בשכחו אותי בבית. זה נראה כאילו כולנו, צוות מקצועי, שחקנים ואוהדים, מחכים לרגע שבו באר שבע תשווה כדי לנסות ולעשות משהו. ובתוך כל אלו, שוב קרן, הפעם פרנדטזי פיירו כותש את גלזר שמשמיט את הכדור ישר לרגליו של, נכון מאוד, דינדה ויד. יתרון כפול ומאוד לא משקף, אבל למי בדיוק אכפת.
גם אחרי השער השני, באר שבע לא ויתרה והכניסה את כל מה שיש לה מקדימה למגרש בכדי לנסות ולהבקיע, בעוד בכר נזכר סוף סוף שיש לו אפשרות לבצע חילופים, עשה את המתבקש ועבר לשלושה בלמים עם חזיזה בכנף. באר שבע נרגעה ככל שעברו הדקות (מבחינה התקפית, מבחינת עצבים הם עוד השתוללו שם בסגמנט האחרון של המשחק ליד היציע המזרחי אחרי עוד עבירה מסכנת קריירה של הלדר לופס), הכניסה של נטע הוסיפה עוד שקט ותבונה בהנעת הכדור ובחילוצים ומכבי חיפה אספה שלוש נקודות כל כך חשובות. התוצאה של מכבי תל אביב מול קרית שמונה בהחלט ישבה בראש של שתי הקבוצות, ומכל הריב המשולש - לפחות במחזור הזה, רק אחת יצאה עם כל הקופה.
לכל קבוצה, גם לאלופות הכי גדולות, יש תקופות פחות טובות, תקופות של חוסר ודאות מקצועית ופרסונלית (שוער, העזיבה של נטע), תקופות שהמכונה לא טוחנת והמכבש בקישור נראה כמו שמיכת צמר נעימה. מה שמבדיל את מכבי חיפה הנוכחית מזו של לפני עידן טרום בכר, הוא שהיא מבינה טוב יותר את הסיטואציה שבה היא נמצאת, תוך כדי תקופה ותוך כדי משחק, ומסתגלת לנסיבות בכדי להוציא את המקסימום.
אתמול, היה ברור מדקה שביעית, פחות או יותר, שלא הולך להיות ג'וגו בוניטו, ושבאר שבע באה עם כל הרבאק שיש לה למשחק שהוא סוג של הזדמנות אחרונה. אז מכבי חיפה, כמערכת, הפנימה, הסתגלה ושיחקה את המשחק הכי נסוג והכי מגעיל שלה מזה עונות רבות, תוך כדי עקיצות מוצלחות במתפרצת. כמו מול נתניה, כמו המשחק בגביע מול נוף הגליל, אנחנו מבינים שאנחנו לא בתקופה טובה, ולכן אנחנו עושים כל מה שנדרש כדי לסיים משחקים עם ניצחון, לשבור את המקל העבה שתקוע לנו בגלגל ולהמשיך להתקדם.
זה היה ניצחון מאוד לא אופייני בדרך שלו למכבי חיפה, אבל כזה שמעיד על האופי והרוע, אפילו, שהתפתחו בקבוצה בשנים האחרונות. מכבי חיפה עובדת כרגע בלקחת אליפות, ומשחקים כמו אתמול, עם יכולת נפט ורוח ושלל תירוצים, הם האבנים שמהם מורכב בניין התואר. עוד ארוכה הדרך, מי שחושב שהליגה סגורה לא מבין מהחיים שלו, אבל אתמול היה צעד משמעותי מאוד עבורנו, מכל היבט ובחינה.
ברמה הפרסונאלית, מלבד משפתי שעשה אולי מהלך של משחק בעצירת הפנדל (והיה מצויין בלי קשר אליו) כמובן, כמובן, דין דוד עם מיקום והצטרפות משובחים, חדות בקבלת ההחלטות ודחיקה מוצלחת עשה את ההבדל בתוצאה. כמה טוב לראות שהוא חוזר לעצמו, בטח בהתחשב בטונות הלעג שהרעיפו עליו בתחילת העונה, והיחס המזלזל אליו, גם מתוך חלק מקהלנו היקר. צמד מול מכבי תל אביב, צמד מול באר שבע, מופיע במאני טיים הבחור. מצחיק לומר, אבל הוא באמת שחקן אנדרייטד לגמרי, ויש לי תחושה שיש לו עוד הרבה מה לתת, היבטים במשחק שלו שטרם ראינו.
יש למשחק הזה גיבור נוסף, אחד שלא ממש חשבתם עליו - עומר אצילי. נכון, הוא היה רחוק מאוד משיאו, ועל הבלטה שממנה הוא נותן את הזונדות הרגילות שלו באר שבע בנתה מחסום עם שקי חול, אבל ביום כזה, כשהקצפת לא ממש נשפכת מקצה הנעל הנהדרת שלו, הוא נגס ביסים חזקים מאוד בלחם, נלחם כמו מטורף על כל כדור והראה שוב למה הוא הכוכב הכי גדול של הקבוצה, בעיניי - שום פעולה היא לא מתחת לכבודו, גם לא לרדת להגנה ולקחת רגליים ושקיות בתיקולים. ואני הכי אוהב את כמה שהוא מתבאס כשהוא מוחלף. העצבים האלו מעידים על האהבה הבלתי מתפשרת שלו למשחק והרצון להיות על הדשא בכל רגע, תשוקה מעוררת קנאה אפילו.
מעבר אליו, הרביעייה האחורית עם משחק סולידי מאוד. אולי להוציא גולדברג, שהיה מפוזר יותר ועשה עבירה לא מחוייבת בפנדל, השאר עשו את המצופה מהם והשתפרו ככל שעברו הדקות. סק לא היה מבריק בבילד אפ, אבל עשה עבודת קודש בתחרות הריצה עם יוג'ין אנסה, ולאחר מכן בעצירה של חטואל. משום מה, יש בתקשורת החיפאית עדיין כמה פרשנים שחושבים שצריך לשחרר אותו כדי לפנות מקום לזר. לך תבין אנשים...
ופייר קורנו הוא רב אמן, כל נגיעה שלו בכדור סוכר, כל החלטה שהוא לוקח ברזל, והוא גם פרזנטור של אחת השתלות השיער המשכנעות ביותר שנראו במחוזותינו. חתיכת בלורית הוא דפק שם, הממתק שלנו. נראה לי שהגיע הזמן להסתפר, נשמה.
הניצחון הזה היה חשוב לא רק מבחינת הנקודות, אלא גם מבחינת הבעיות שהוא הבליט ביתר שאת במכבי חיפה - ללא נטע, האמצע נראה שונה לחלוטין, ולרעה. מכבי חיפה חייבת להביא שחקן בשיעור קומה, מהמצאי הדליל של ליגת העל, לחזק את האמצע הרעוע, בנוסף לעוד שחקן שייתן לה פתרונות גם לחלק הקדמי, כשהרביעייה הרגילה לא מנגנת את הקונצ'רטואים שלה. אין לאן לברוח מהתובנה שלמרות הנקודות, והפער, היכולת הזו לא תספיק, ומכבי חיפה משוועת לרעיונות חדשים. ינואר הנוכחי הוא קריטי עבור העונה הזו, וזו שאחריה. החלטות שתילקחנה כאן יכולות להדהד לשנים קדימה, ומכבי חיפה שניצבת על סף יצירת רמה משל עצמה בליגה המקומית, חייבת לקחת אותן בחדות בכדי להשתדרג ולבקוע עוד קצת מתוך פקעת הזחל המקומית, לכיוון הפרפר האירופי היפה שהיא יכולה להפוך להיות.
ועכשיו, הפסקה קלה ממשחקי הליגה, שבוע רטרו לעונה הראשונה של 22/23 מטרום המונדיאל, שלושה משחקים תוך שבעה ימים - דרבי גביע. סמי עופר מלא, נוקאאוט, יריבה שמאוד מחבבת את המפגש עם רגליים ירוקות ובעלת תאווה לקלקול תכניות. אין דרך חזרה, אין מקום לטעויות, קרב נוסף על יוקרת העיר יוצא לדרך.
משהו אומר לי שלא נבקש הפעם להעביר את המשחק לבלומפילד.
שבוע טוב וירוק לכולם, שנה אזרחית טובה!
נ.ב. האם ייתכן שביום הולדתו של שותפי ורעי לדרך הירוקה, מר אלעד שמש, מכבי חיפה תעשה משהו חוץ מניצחון? ברור שלא. הטור הזה, והניצחון אתמול, מוקדש לאחי היקר, בשר מבשרי, משפחה ממשפחתי ושיפוד משיפודיי, שנמשיך ללכת בדרך ולהיות בריאים ומאושרים, בשמחות ירוקות אמן ואמן! מזל טוב מותק.